המשנה עוסקת במי שכובש שלושה מיני ירקות שונים בחבית אחת. לכל אחד משלושת המינים זמן ביעור משלו, שכן זמן הביעור של כל מין תלוי בשעה שאותו מין כלה מן השדה. השאלה היא, אם כן, מה דינם של הירקות הכבושים יחד בחבית אחת.
שלוש שיטות בדין זה:
רבי אליעזר: אוכלים את שלושת המינים על פי הראשון שביניהם, המוקדם שכלה מן השדה. מששלה זמן הביעור של המין הראשון, אין לאכול גם את האחרים, מפני שטעמו של אותו מין שהתחייב בביעור נבלע בשאר המינים. וכדין כל איסורי אכילה, משנמצא טעמו של דבר אסור בתוך שאר הדברים, שוב אין לאכלם.
רבי יהושע: אוכלים על פי המין האחרון. עצם העובדה שאחד המינים שבחבית עדיין לא כלה מן השדה מתירה את שני האחרים, שכן טעמו של המין הקיים עדיין בשדה עושה את כל הירקות הכבושים כמי שלא הגיע זמן ביעורם.
רבן גמליאל: כל ירק נידון בפני עצמו. משכלה מין מסוים מן השדה, יש לבער את אותו המין שבחבית, ושאר המינים נשארים מותרים.
הכרעת ההלכה:
המשנה מכריעה שהלכה כרבן גמליאל. הרמב"ם בפירוש המשניות מציין נקודה מעניינת: אכן ההלכה כרבן גמליאל, אך אין אנו פוסקים כמותו מפני שכך אמרה המשנה, שהרי אין פוסקים על סמך מה שכתוב במשנה. הטעם הוא שדעתו של רבן גמליאל זהה לדעתו של רבי, וההלכה היא שפוסקים כרבי כנגד החולק עליו. נמצא שההיגיון ההלכתי הרגיל מוליך לאותה הכרעה.
שיטת רבי שמעון:
רבי שמעון אומר: "כל ירק אחד לביעור" - כל הירקות דין אחד להם לעניין ביעור, וכולם נחשבים כמין אחד. לפיכך, כל עוד קיים בשדה ירק כלשהו, די בכך כדי להמשיך ולאכול את הירק שבבית.
דין הרגילה:
המשנה ממשיכה בדין מין ירק מסוים, ואין אלו דברי רבי שמעון אלא דברי תנא קמא: "אוכלין ברגילה עד שיכלו סיגריות מבקעת בית נטופה". רגילה היא מין ירק (יש המזהים אותו עם ה'פורטולק'), וסיגריות הן סוג של רגילה הגדל בבקעת בית נטופה. כל עוד הסיגריות שבבקעת בית נטופה קיימות במציאות, מותר לאכול את הרגילה, ומשכלו - שוב אין לאכול את הרגילה שבבית.
לסיכום: בשלושה מיני ירקות הכבושים בחבית אחת נחלקו התנאים: רבי אליעזר אוסר את כולם משכלה הראשון, מחמת טעמו המעורב בשאר; רבי יהושע מתיר את כולם כל עוד לא כלה האחרון; ורבן גמליאל דן כל מין בפני עצמו - וכך ההלכה, מפני שדעתו כדעת רבי. רבי שמעון סובר שכל הירקות מין אחד הם לביעור. ולעניין הרגילה, אכילתה תלויה בסיגריות שבבקעת בית נטופה.