שביעית, פרק ט', משנה ד'. בחלק הקודם למדנו על מצוות הביעור, החלה על האדם מן הרגע שבו התבואה אינה מצויה עוד בשדה. מכאן מתעוררת השאלה: היכן הוא אותו שדה שבו אנו דנים, ומה נחשב מצוי וזמין לחיה ולבהמה שבשדה? בנקודה זו נחלקו התנאים במשנתנו.
"אוכלין על המופקר ולא על השמור":
המשנה פותחת בדברי התנא קמא, שמותר להמשיך ולאכול, ואין חובת ביעור, כל זמן שהיבול מצוי במקום מופקר - בצורה שאין לה בעלים. אך אין אוכלין על השמור: אם היבול מצוי רק בתחום שמור, כגון שאנשים קטפוהו והכניסוהו לבתיהם לשימושם הפרטי - דבר המותר בשביעית - אין הוא נחשב זמין. ומשאין היבול מצוי בהפקר, אלא ברשותם הפרטית של אנשים בלבד, הגיע זמן הביעור וחלה חובת קיום המצווה.
נחלקו בכך התנאים:
התנא קמא: אוכלין על המופקר בלבד, ומשאין היבול מצוי אלא בשמור - הגיע זמן הביעור.
רבי יוסי: "ורבי יוסי מתיר אף על השמור" - מותר להמשיך ולאכול, אף אם המקום היחיד שבו היבול קיים עדיין הוא תחום שמור.
"אוכלין על הטפיחין":
מותר לאכול, ואין חובת ביעור עדיין, מחמת קיומם של הטפיחין. מהם הטפיחין?
יש מפרשים שהטפיחין הם גרעינים קשים הגדלים בשדה. הם מצויים עדיין, אף שהם קשים מאוד, ותנא המשנה מלמד שדי בכך כדי להיחשב תוצרת מצויה, אף על פי שצורה זו של התוצרת קשה מאוד.
אחרים מבינים שהטפיחין הם כלי חרס הנמצאים בחורי הקירות, ומשמשים לעיתים קרובות לציפורים כקינים. הציפורים מותירות בהם גרעינים, והמשנה מלמדת שדי בגרעינים אלו כדי להיחשב תוצרת המצויה עדיין.
"ועל הדופרא":
דופרא הוא עץ המוציא פירות פעמיים בשנה - באביב ושוב בקיץ. אף אם הפירות שייכים לקבוצה השנייה, גם הם נחשבים זמינים.
"אבל לא על הסתווניות":
הסתווניות הם ענבים המתפתחים מאוחר מאוד, ואף לתוך ימות החורף. מכיוון שענבים אלו נחותים מאוד ואינם ראויים באמת לאכילה, אין הם דבר המתאים לאכילה, ולפיכך אינם נחשבים זמינים.
רבי יהודה חולק ומתיר לאכול אף על סמך הסתווניות, על סמך אותם ענבים ירודים, "כל זמן שביכרו עד שלא יכלה הקיץ" - ובלבד שהתחילו להבשיל לפני סוף הקיץ, אף על פי שהם משלימים את הבשלתם, או את מה שנחשב הבשלה בענבים הללו, בתקופת החורף. סוג זה של סתווניות אכיל די הצורך, ולפיכך נחשב שהוא מצוי בשדה. ולכן, כל זמן שאותן סתווניות שהתחילו להבשיל בקיץ מצויות - אף שאינן משלימות את הבשלתן אלא מאוחר יותר, בחורף - עדיין לא הגיע זמן הביעור.
לסיכום: במשנה זו למדנו מהי הזמינות בשדה הקובעת את זמן הביעור. נחלקו התנא קמא ורבי יוסי אם אוכלין על המופקר בלבד או אף על השמור; למדנו שאוכלין על הטפיחין - בין בפירוש שהם גרעינים קשים שבשדה ובין בפירוש שהם כלי החרס שבקירות שהציפורים מותירות בהם גרעינים; ואוכלין על הדופרא, פירות היבול השני של אותה שנה. הסתווניות, ענבי החורף הירודים, אינן נחשבות זמינות לדעת התנא קמא, ורבי יהודה מתיר בהן כל זמן שביכרו קודם שכלה הקיץ.