שביעית, פרק ט', משנה ב'. משנה זו עוסקת במצוות ביעור פירות שביעית, ובחלוקת ארץ ישראל לאזורים הקובעים את זמן הביעור.
מהו זמן הביעור:
הביעור מתרחש בשעה שפירות השביעית או התוצרת אינם מצויים עוד בשדה לבהמות לאכול מהם. מאותו רגע אין היתר לאכול גם מתוצרת השביעית שנאספה אל הבית, אף שהיא מאוחסנת בו, ועל האדם להפסיק לאכול ממנה בעת הביעור.
מחלוקת הראשונים בגדר הביעור:
מה בדיוק מוטל על האדם לעשות בזמן הביעור - מחלוקת ראשונים היא. נזכיר שתי דעות:
הרמב"ם: ביעור כפשוטו - השמדת הפירות. האדם מפריש שלוש סעודות מכל מין החייב כעת בביעור, וכן שלוש סעודות לכל אחד ואחד מבני ביתו, ואת השאר עליו לכלות פיזית.
הרמב"ן: ביעור פירושו הפקר. על האדם להפקיר את הפירות, ולאחר שהפקירם קיימת אפשרות שיזכה בהם בחזרה.
"שלוש ארצות לביעור":
הביעור תלוי בהעדר הפרי מן השדה, ומכאן השאלה: מהו השדה שבו מדובר, מהו האזור שכאשר הפרי כלה ממנו הגיע זמן הביעור? על כך אומרת המשנה: "שלוש ארצות לביעור: יהודה ועבר הירדן והגליל" - שלושה אזורים בארץ ישראל רלוונטיים לדין ביעור:
יהודה - החלק הדרומי של ארץ ישראל.
הגליל - הצפון.
עבר הירדן - נחלקו בו אם הכוונה לעבר הירדן שממזרח לירדן או לעבר הירדן שממערב לירדן.
ממשיכה המשנה: "ושלוש ארצות לכל אחת ואחת" - כל אחד משלושת האזורים נחלק לשלוש חלוקות משנה, ובסך הכול תשע, והמשנה תפרט מהן. אך בהבנת תפקידן של חלוקות המשנה נחלקו המפרשים:
יש המבינים שאף שישנם שלושה אזורים כלליים, למעשה ישנם תשעה אזורים, וכל אזור נפרד ומובחן לדיני ביעור: משכלה הפרי מאותו אזור, טעונים הפירות והתוצרת שבו ביעור, כל אחד לפי הבנתו בגדר הביעור.
אחרים מבינים שאף שכל אחד משלושת האזורים מתחלק לשלושה תת-אזורים, אין נותנים לתת-אזורים הללו מעמד של ארצות נפרדות; כלומר, אף שנראה כי יש תשעה, באמת אין אלא שלושה.
המשנה מתארת תחילה את שלושת אזורי הגליל, ולאחר מכן את שלושת אזורי יהודה וכמה אזורים נוספים המשתייכים אליהם; ואילו את אזורי עבר הירדן אינה מפרטת, ותיאורם נשאר לתוספתא.
שלושת אזורי הגליל:
"גליל העליון" - "מכפר חנניה ולמעלן, כל שאינו מגדל שקמין": כל האזור שמכפר חנניה ולמעלה, שאין השקמים גדלים בו.
"גליל התחתון" - "מכפר חנניה ולמטן, כל שהוא מגדל שקמין": האזור שמדרום לכפר חנניה, שעצי השקמה גדלים בו.
"והעמק" - "ותחום טבריה": הבקעה, האזור שסביב טבריה, ליד הכנרת.
שלושת אזורי יהודה:
"ההר" - הר, והכוונה להר המלך.
"השפלה" - האזור הנמוך.
"והעמק".
ומוסיפה המשנה: "ושפלת לוד כשפלת הדרום" - שפלת לוד נחשבת כשפלת הדרום, היינו כשפלה שהוזכרה לעיל, האזור הנמוך. "וההר שלה כהר המלך" - ההר של אותו אזור מקבל מעמד של ההר, הוא הר המלך שהוזכר במקור. "מבית חורון ועד הים מדינה אחת" - מבית חורון עד הים, היוצא אל הים, נחשב ארץ אחת.
פירוש נוסף - אזורי עבר הירדן במשנה עצמה:
אף שהזכרנו כי התוספתא היא המתארת את שלושת חלקי עבר הירדן, יש מפרשים המבינים שגם משנתנו מתארת אותם, ושהפרטים האחרונים המוזכרים בה אינם חלקים מיהודה אלא מעבר הירדן: ביהודה שלושה - ההר, השפלה והעמק; ולאחריהם "ושפלת לוד כשפלת הדרום" היא הארץ הראשונה של עבר הירדן, "וההר שלה כהר המלך" השנייה, ו"מבית חורון ועד הים מדינה אחת" השלישית.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי זמן הביעור נקבע לפי כליית הפרי מן השדה, ובגדר הביעור נחלקו הרמב"ם (השמדה בפועל) והרמב"ן (הפקר). לצורך כך חילקה המשנה את ארץ ישראל לשלוש ארצות - יהודה, עבר הירדן והגליל - וכל אחת מהן לשלוש חלוקות משנה, ונחלקו המפרשים אם יש כאן תשעה אזורים נפרדים לביעור או שלושה בלבד. עמדנו על שלושת אזורי הגליל (גליל העליון, גליל התחתון והעמק) ועל שלושת אזורי יהודה (ההר, השפלה והעמק) והאזורים הנוספים המשתייכים אליהם, וכן על הפירוש הרואה בפרטים האחרונים את שלושת אזורי עבר הירדן.