שביעית, פרק ט', משנה א'. משנה זו מונה מספר ירקות בר הגדלים באופן פראי, אשר בדרך כלל נחשבים הפקר וחסרי בעלים. משום כך ננקטו לגביהם קולות מסוימות בשנת השמיטה. נמנה אותם בזה אחר זה, אף שרוב הפריטים הללו ואף שמותיהם אינם מוכרים לנו כיום.
הירקות שמונה המשנה:
"הפגם" - מין ירק הגדל באזורים ההרריים בארץ ישראל.
"והירבוזין השוטים" - מין עשב. 'שוטים' פירושו שהוא גדל בר, בניגוד לגידול מעובד בשדה.
"והחלגלוגות" - סוג עשב נוסף, הנקרא רגילה.
"וכוסבר שבהרים" - כוסבר הגדלה בהרים.
"והכרפס שבנהרות" - מין הקרוב לסלרי או לפטרוזיליה, הגדל בסמוך לנהרות.
"והגרגר של אפר" - גרגר הגדל בשדה.
"וכל אלו פטורים מן המעשרות":
ירקות אלו פטורים ממעשר בשאר שנות השמיטה, השנים שבהן חלה חובת המעשרות, מפני שהם בחזקת הפקר. וכידוע, אין דין תרומות ומעשרות חל על הפקר.
"ונלקח מכל אדם בשביעית":
מותר לקנותם מכל אדם, ואף מעם הארץ שאינו מקפיד לשמור כראוי את הלכות שמיטה, וזאת מן הטעם "שאין כיוצא בהם נשמר" - כל דבר הדומה לפריטים אלו אינו נשמר, אלא נחשב הפקר. לפיכך ניתן להקל ולקנותו אף ממי שאינו נוהג כראוי בכספים שיקבל תמורתו, על אף שכספים אלו חלה עליהם קדושת שביעית.
ברייתא בגמרא במסכת סוכה מבארת את גדרו של היתר זה: אף שמותר לקנות מכל אדם, ואף שהכספים הנמסרים לו נעשים בעלי קדושת שביעית, אין הדבר אלא בכמויות קטנות. בכמות קטנה - כשיעור המספיק לשלוש סעודות - מניחים שאף עם הארץ ישתמש בכספים בקדושת שביעית. אך למעלה מכך אין רשות לקנות ממנו, שכן אין ודאות שישתמש באותם כספים בקדושת שביעית.
מן הדברים מתבררות שתי הגבלות:
ההיתר נסמך על כך שפריטים אלו נחשבים בדרך כלל הפקר. אילו היו מן הדברים שאנשים שומרים ומחזיקים בבעלותם, לא היה מותר לקנות מעם הארץ אף כמות קטנה, מחמת האפשרות שלא ישתמש בכספים בקדושת שביעית.
אף בפירות הגדלים באופן שהם הפקר וחסרי בעלים, לא הותר הדבר אלא בעם הארץ רגיל. אך מי שידוע לנו במפורש כחשוד לעשות סחורה בפירות שביעית או למכור פירות שביעית - אין לקנות ממנו דבר.
ספיחים:
המשנה ממשיכה ועוסקת בספיחים - דברים הגדלים מאליהם מזרעים שנפלו לפני השביעית. בדינם נחלקו התנאים:
"רבי יהודה אומר: ספיחי חרדל מותרין" - צמחי החרדל שגדלו מאליהם מותר לקנותם מכל אדם, "שאין נחשדו עליהן עוברי עבירה" - העוברים על השביעית אינם חשודים להביאם ממקומות שמורים של חרדל, אלא מניחים שגדלו מעצמם והם הפקר.
"רבי שמעון אומר: כל הספיחין מותרין" - כל הגדל מאליו מותר לקנותו מכל אדם, שהרי מניחים שכולם הפקר, "חוץ מספיחי כרוב" - למעט הכרובים שגדלו, "שאין כיוצא בהם בירקות שדה" - שאין דרכם של דברים אלו לגדול מאליהם בשדה, ולפיכך מניחים שנזרעו בגינה.
"וחכמים אומרים: כל הספיחין אסורין" - כל הספיחים אסורים, ואין לקנותם מעם הארץ, מחמת החשש שנשמרו בתוך הגינה.
לסיכום: במשנה זו נמנו ירקות בר שהם בחזקת הפקר, ולפיכך פטורים מן המעשרות ומותר לקנותם בשביעית מכל אדם - בכמות קטנה ומעם הארץ רגיל בלבד. בסופה נחלקו התנאים בדין הספיחים: רבי יהודה מתיר בספיחי חרדל, רבי שמעון מתיר בכל הספיחים למעט ספיחי כרוב, וחכמים אוסרים את כולם.