שביעית, פרק ח', משנה י"א. אף משנה זו עוסקת בקדושת שביעית, ובפרט בשאלה כיצד היא משפיעה על דברים שאינם ראויים לאכילה.
"מרחץ שהוסק בתבן ובקש של שביעית":
מרחץ שהוסק בתבן או בקש של שנת השמיטה - "מותר לרחוץ בה", ומותר להתרחץ בו. הכסף משנה כותב שאף לכתחילה רשאי אדם להשתמש בדברים אלו, שכן שימוש זה הוא לצורך אדם.
ההיתר נובע מכך שהתבן והקש אינם ראויים לאכילה. כפי שלמדנו קודם לכן במסכת, כלל הוא שדבר שאינו ראוי למאכל אדם - מותר להשתמש בו לצרכים אחרים, כגון עשיית תרופה או תחבושת, ובלבד שאינו ראוי לאכילה. הוא הדין כאן, שהשימוש בו להסקת המרחץ מותר.
"ואם מתחשב הוא - הרי זה לא ירחוץ":
אדם חשוב, בעל מעמד, אינו רשאי לרחוץ במרחץ כזה, ואף בדיעבד אסור לו הדבר. בטעם ההחמרה הובאו שני אופנים:
מאחר שהוא אדם משמעותי, מן הסוג שאנשים לומדים ממעשיו, מוטל עליו להחמיר על עצמו.
יש המבינים שהטעם הוא משום שמפני חשיבותו עלולים לכבדו ולהוסיף דברים להסקת המרחץ, כדי להעניק לו ריח טוב, ובכללם דברים הראויים לאכילה - ובכך תיעשה עבירה על קדושת שביעית.
הבנה זו מיישבת את הקושי: לאור דברי הכסף משנה שאף לכתחילה מותר להשתמש בקש, קשה היה להבין מדוע נחמיר על אדם חשוב בדבר המותר לחלוטין. אך משנתבאר שקיימת אפשרות שבעל המרחץ יוסיף לכבודו דברים הראויים לאכילה, מובן מדוע אדם חשוב לא יתרחץ במרחץ שהוסק בתבן ובקש של שביעית.
לסיכום: מרחץ שהוסק בתבן ובקש של שביעית - מותר ואף לכתחילה לרחוץ בו, שכן אין אלו דברים הראויים למאכל אדם. ואולם אדם חשוב נמנע מכך: משום שמעשיו נלמדים ועליו להחמיר על עצמו, ומשום החשש שיוסיפו לכבודו דברים הראויים לאכילה ותיעבר קדושת שביעית.