שביעית, פרק ח', משנה י'. במשנה הקודמת עסקנו בדעתו של רבי אליעזר, שאם סכו את העור בשמן של שביעית - יש לשרוף את העור עצמו. חכמים חלקו וקבעו שאין צורך בכך, ורבי עקיבא נמנע מלגלות לתלמידים ולחכמים את מה ששמע מרבי אליעזר בעניין. בירושלמי נחלקו בהבנת הדבר: יש שהבינו שרבי אליעזר היה מיקל מאוד, ויש שהבינו שהיה מחמיר מאוד.
דבר דומה מובא במשנה שלפנינו, אלא שהנושא שונה:
לשון המשנה:
"ועוד אמרו לפניו: אומר היה רבי אליעזר, האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר" - אמרו לפני רבי עקיבא כי לדעת רבי אליעזר, האוכל מן הפת שנאפתה בידי כותים, כאילו אכל בשר חזיר. בחומרה כזו הביט על הדבר.
מי הם הכותים:
הכותים היו אומה שהושבה בארץ ישראל על ידי מלך אשור, בסוף תקופת בית המקדש הראשון, והתגיירה עם בואה לארץ. בגמרא נחלקו אם גיורם היה גיור אמת או לא - האם 'גרי אריות' הם או 'גרי אמת'. מכל מקום, בסוף תקופת המשנה ובזמן הגמרא כבר נקבע שמעמדם כמעמד גויים, וזאת לאחר שהתגלה כי הם עובדי עבודה זרה ממש.
מעמדם ההלכתי בדברי המשנה:
המשנה בדרך כלל עוסקת בכותים בזמן שעדיין נחשבו יהודים, ולעיתים היא נוקטת כדעה שהם יהודים ולעיתים כדעה שאינם יהודים. המשנה שלפנינו נוקטת שאין הם גרי אמת ואינם נחשבים יהודים לכל דבר, ולפיכך גזרו חכמים איסור על אכילת פת שלהם - כדין פת של נוכרי.
לגבי פת של נוכרי עצמה נחלקו הפוסקים, ורוב הפוסקים מקילים כאשר מדובר בפת שנאפתה על ידי נחתום שאינו יהודי, בשונה מפת של אדם פרטי האופה את לחמו, שברוב המצבים יש להחמיר בה.
תשובתו של רבי עקיבא:
"שתוקו, לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו" - שתקו, ואין בכוונתי לגלות לכם את דעתו של רבי אליעזר בעניין זה. המפרשים מבארים כי רבי אליעזר היה מיקל מאוד בפת של אותם כותים והתירה, ורבי עקיבא לא רצה לומר לפניהם דבר הסותר את המסורת שבידיהם ואת מה שהבינו שהיא דעתו של רבי אליעזר, ולפיכך הותיר את הדברים כמות שהם.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דעת רבי אליעזר, שהאוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר, ואת יסוד האיסור - היותם של הכותים מי שאין גיורם גיור אמת, ולפיכך דין פתם כדין פת נוכרי. כמו כן עמדנו על תשובתו של רבי עקיבא, שנמנע מלגלות את דעתו האמיתית של רבי אליעזר, שהיה מיקל בדבר, כדי שלא לסתור את המסורת שבידי שומעיו.