שביעית, פרק ח', משנה ה'. במשנה הקודמת למדנו כי אין אדם פורע את חובותיו בפירות שביעית או בדמיהם. בדמי שביעית ניתן לקנות מזון, ואולם משנתנו מלמדת חידוש נוסף: אף דברים המביאים תועלת והנאה לגוף האדם - אם אין הם בגדר אכילה, שתייה או סיכה ממש - אין להשתמש בדמי שביעית לצורכם.
מה אין נותנים מדמי שביעית:
המשנה פותחת: "אין נותנין" - אין נותנים פירות שביעית או את דמיהם לאלו:
"לא לבייר" - לאדם שמלאכתו חפירת בורות. אף שתכלית החפירה היא להשיג מים לשתייה, אין התשלום ניתן על המים כשלעצמם אלא על מלאכת החפירה, ולפיכך אינו מותר.
"ולא לבלן" - לבעל המרחץ, בשכר הרחיצה. אף שהרחיצה הנאת הגוף היא, הנאה גופנית ממש, מכל מקום אין היא בכלל אכילה ושתייה, ואינה מותרת.
"ולא לספר" - בשכר תספורת.
"ולא לספן" - לרב חובל הספינה, הגובה שכר עבור ההובלה.
בכל אלו אין להשתמש בדמי שביעית.
מה כן הותר:
"אבל נותן הוא לבייר לשתות" - אף שאין משלמים לבייר בעבור חפירת הבאר, מותר ליתן לו מדמי שביעית כדי שישקה את האדם וייתן לו לשתות מן המים, שכן במקרה זה התשלום הוא על השתייה עצמה.
"ולכולן הוא נותן מתנת חינם" - לכל אותם האנשים שנמנו במשנה זו מותר ליתן את דמי השביעית בתורת מתנה בלבד. ואף שברור לנותן כי בעקבות המתנה לא ייגבה ממנו שכר עבור השירות או החפץ, אין בכך איסור, משום שאין הוא משלם על כך ישירות בדמי שביעית אלא נותן מתנה בלבד, וזה מותר.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי דמי שביעית מיועדים לאכילה, לשתייה ולסיכה בלבד, ואין לשלם בהם על שירותים - אף כאלה שיש בהם הנאה לגוף: חפירת באר, רחיצה במרחץ, תספורת והובלה בספינה. עם זאת, מותר ליתן לבייר בעבור השתייה עצמה, וכן מותר ליתן לכל אלו מתנת חינם, אף כשברור שבעקבותיה לא ייגבה מן הנותן שכר.