שביעית, פרק ח', משנה ד'. הזכרנו לעיל כי המוכר פירות שביעית - אף באופן המותר - המעות שקיבל בתמורתם מקבלות עליהן את קדושת פירות השביעית. משנתנו באה להבחין בין מה שנחשב תמורה עבור פירות שביעית ובין מה שאינו אלא שכר עבודה בלבד.
שכר פועל עבור לקיטת ירקות:
"הא לך איסר זה ולקוט לי ירק היום" - האיסר שנתן לו ניתן בתור שכרו בלבד. אין הוא נחשב דמי פירות שביעית, שכן לא הוחלף כנגד שווי תוצרת השביעית, אלא הוא תשלום עבור העבודה עצמה - עלות הטרחה. לפיכך שכרו מותר, ואין בו קדושת שביעית.
"לקוט לי בו ירק היום" - כאן אמר לו לקטוף בכסף שהוא נותן לו, ולפיכך שכרו אסור, כלומר יש בו קדושת שביעית. שבאופן זה אין הוא שוכרו על עבודתו, אלא קונה ממנו את מה שהוא קוטף.
הקונה כיכר מן הנחתום:
הנוטל מן הנחתום כיכר לחם בפונדיון, ואומר לו: כשאלקוט ירקות שדה אביא לך - מותר. הירקות הללו הפקר הם, ואין הלוקט אלא מקל על הנחתום ועושה עמו טובה בטרחת הלקיטה. אף שמדובר בשנת השמיטה, הדבר מותר, שכן אין מסתכלים על הירקות הללו כתשלום, אלא כשני אנשים הנותנים זה לזה מתנות חינם שאינן קשורות זו לזו בהכרח: זה נותן כיכר בשווי מטבע, וזה עושה עמו טובה ומביא לו מלקיטת השדה.
אולם אם לקח ממנו סתם, ועתה חייב הוא לו כסף עבור הכיכר - "לא ישלם אלא מדמי שביעית", כלומר אין הוא יכול לפרוע את חובו מכספי שביעית, "שאין פורעין חוב מדמי שביעית". פריעת חוב בדמי שביעית נחשבת סחורה ומסחר בפירות שביעית, ודבר זה אסור.
במקרה שהתרנו כאן, שנטל מן הנחתום כיכר בפונדיון, יש להבהיר: אין הוא אומר לו שהוא קונה אותה בתשלום של פונדיון, אלא הפונדיון הוא הוראה על גודלה של הכיכר.
לסיכום: במשנה זו עמדנו על ההבחנה שבין שכר עבודה ובין דמי פירות שביעית - "ולקוט לי" מול "לקוט לי בו"; על היתר הנוטל כיכר מן הנחתום כשני צדדים המיטיבים זה עם זה שלא בדרך תמורה; ועל הכלל שאין פורעין חוב מדמי שביעית, משום שהדבר נחשב מסחר בפירות שביעית.