שביעית פרק ח' משנה ג'. בפרק הקודם למדנו כי אסור לעשות סחורה בפירות שביעית. עם זאת, ישנן הזדמנויות שבהן מותר למכור פירות שביעית - כגון אדם שקטף יותר מכדי צורכו האישי ונותר בידו עודף, שרשאי למוכרו. אולם המכירה כפופה להגבלות, וכיצד ובאיזה אופן היא נעשית - זהו נושא המשנה שלפנינו.
לשון המשנה:
"אין מוכרין פירות שביעית לא במידה, ולא במשקל, ולא במניין" - אין למכור את פירות השביעית בשלוש דרכי המכירה המדויקות:
"לא במידה" - לא לפי מידת הנפח, בין במידת לחות (נוזלים) ובין במידת יבש.
"ולא במשקל" - לא על ידי שקילה.
"ולא במניין" - לא על ידי ספירת מספר הפירות.
המכירה צריכה להיעשות באומדן בלבד.
"ולא תאנים במניין, ולא ירק במשקל":
אין למכור תאנים לפי מספרן, אף על פי שדרך הסוחרים למוכרן במשקל; ואין למכור ירק במשקל, אף על פי שדרכו להימכר במניין. כלומר, אף אם אדם משנה מן הדרך המקובלת ומוכר בדרך שאינה רגילה באותו סוג פרי - אין בכך די, ואין הדבר מותר. את הפירות יש למכור באומדן.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל באגודות:
בית שמאי אומרים: "אף לא אגודות" - אף אין למכור את הפירות באגודות, אלא בלא אגידה.
ובית הלל אומרים: "את שדרכו לאגוד בבית - אוגדין אותו בשוק" - דבר שדרכו להיאגד אף בבית, כלומר שלא לצורכי מכירה, מותר לאגדו יחד אף בשוק בשעת מכירתו.
כגון הקרנתי ונץ החלב, שני סוגי ירקות שנמנו בפרק הקודם כנתונים לדיני שביעית.
לסיכום: במשנה זו למדנו שאף כאשר מותר למכור עודפי פירות שביעית, אין למוכרם במידה, במשקל או במניין אלא באומדן; ואף שינוי מדרך המכירה הרגילה (תאנים במניין או ירק במשקל) אינו מועיל. בעניין האגודות נחלקו: לבית שמאי אין למכור באגודות כלל, ולבית הלל דבר שדרכו להיאגד בבית - אוגדין אותו אף בשוק.