שביעית, פרק ח', משנה ב'. המשנה פותחת: "שביעית ניתנה לאכילה ולשתייה ולסיכה". כפי שהזכרנו, בפירות שביעית קיים דין קדושת שביעית, ומוטל על האדם לנהוג בהם בקדושה - כלומר להשתמש בהם בדרך שרגילים להשתמש בהם. לפיכך מלמדת המשנה כי פירות שביעית ראויים לאכילה, לשתייה או לסיכה, כדרך שנוהגים בשמן.
הכלל: כדרכו הרגילה של הפרי:
"לאכול דבר שדרכו לאכול" - לאכול דברים שדרכם באכילה.
"לסוך דבר שדרכו לסוך" - לסוך בדברים שרגילים לסוך בהם.
לפיכך קובעת המשנה: "לא יסוך יין וחומץ" - אין אדם סך עצמו ביין או בחומץ. אף שלעיתים ניתן להשתמש בהם לשפשוף על העור, דרכם הרגילה היא באכילה ובשתייה, וזו הדרך שבה יש להשתמש בהם.
לעומת זאת אומרת המשנה: "אבל סך הוא את השמן" - מותר לסוך ולמרוח שמן. אף שהשמן ראוי גם לאכילה, סיכה בשמן היא שימוש רגיל בו, ולפיכך מותר להשתמש בפירות שביעית למטרה זו.
תרומה ומעשר שני:
"וכן בתרומה ובמעשר שני" - כללים אלו נוהגים גם בפירות תרומה ובפירות מעשר שני: מותר להשתמש בהם לאכילה, לשתייה ולסיכה, ואף בהם - דווקא בדברים שכך היא דרכם הרגילה.
הקולא שבשביעית - הדלקת הנר:
"קל מהם שביעית, שניתנה להדלקת הנר" - בשביעית יש קולא אחת על תרומה ועל מעשר שני: שמן של שביעית מותר בהדלקת הנר, שכן זהו שימוש רגיל בשמן.
ויש לדייק: שלא כשביעית, תרומה טהורה אין להשתמש בה כמקור אור; אולם תרומה טמאה - כידוע - כן, וזהו הנקרא 'שמן שריפה'.
ואילו שמן של מעשר שני אינו ראוי להדלקת הנר, בין שהוא טמא ובין שהוא טהור. שביעית, לעומת זאת, בין טהורה ובין טמאה, כשרה להדלקה, משום שזהו שימוש רגיל בשמן.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי קדושת שביעית מחייבת שימוש בפירות כדרכם הרגילה - אכילה, שתייה וסיכה, ולפיכך אין סכים ביין ובחומץ שדרכם באכילה ובשתייה, אך סכים בשמן שדרכו בסיכה. כלל זה נוהג אף בתרומה ובמעשר שני, אלא שבשביעית יש קולא: שמן שביעית ניתן להדלקת הנר, בין טהור ובין טמא, בשונה מתרומה טהורה וממעשר שני.