אנו פותחים את פרק ח' של מסכת שביעית. המשנה הראשונה בפרק פותחת בכלל גדול שאמרו חז"ל בדיני שמיטה, ומתוכו נלמד את חלוקת היסוד שבין מאכל אדם, מאכל בהמה ועצים.
"כלל גדול אמרו בשביעית":
המשנה מחלקת את פירות השביעית לשלוש קבוצות, ולכל אחת מהן דין משלה:
"כל המיוחד למאכל אדם - אין עושין ממנו מלוגמא לאדם" - דבר שמיועד לאכילת אדם, אין להשתמש בו לעשיית תחבושת ורטייה, משום שדברים המיועדים לאכילת אדם צריכים להיאכל דווקא. מחמת קדושת שביעית אין להשתמש בהם למטרות אחרות.
"ואין צריך לומר לבהמה" - ופשוט שאין לעשות מדבר זה, הראוי למאכל אדם, תחבושת לבהמה.
"כל שאינו מיוחד למאכל אדם - עושין ממנו מלוגמא לאדם, אבל לא לבהמה" - כאן הותרה עשיית הרטייה לאדם, אך לא לבהמה.
הקבוצה השלישית היא "כל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה" - דבר שאין לו ייעוד קבוע, ואין לגביו כלל אחיד. במקרה זה הרשות נתונה לאדם לקבוע את ייעודו במחשבתו, ומחשבתו היא הקובעת את דינו.
"חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה":
אם חשב להשתמש בו גם למאכל אדם וגם למאכל בהמה - "נותנים עליו חומרי אדם וחומרי בהמה", כלומר מחמירים בו בחומרות שתי הקבוצות כאחת. מהן אותן חומרות?
חומרי אדם: אין עושין ממנו מלוגמא, ואפילו לא עבור בני אדם.
חומרי בהמה: אסור לבשלו, שכן מאכל בהמה אין דרכו להתבשל. זו חומרה הנובעת ממעמדו כמאכל בהמה.
"חשב עליו לעצים":
אם חשב בלבו להשתמש בו לעצי הסקה בלבד, ואין לו כל כוונה להשתמש בו כמאכל - בין לאדם ובין לבהמה - "הרי הוא כעצים", ומעמדו כעצים לכל דבר. ומאחר שעצים אינם כפופים לדיני שביעית, אין בו קדושת שביעית.
דוגמאות לכך מביאה המשנה: "כגון הסיאה והאיזוב והקורנית" - שלושה סוגי צמחים, שאם חשב עליהם להשתמש בהם כעצים, אינם כפופים כלל לדיני שביעית.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הכלל הגדול שבשביעית: המיוחד למאכל אדם - אין עושין ממנו מלוגמא, לא לאדם ולא לבהמה; שאינו מיוחד למאכל אדם - עושין ממנו מלוגמא לאדם אך לא לבהמה; ומה שאינו מיוחד לא לזה ולא לזה - מחשבת האדם קובעת את דינו: חשב עליו לשניהם, נותנים עליו חומרי אדם (אין עושין ממנו מלוגמא) וחומרי בהמה (אין מבשלים אותו); וחשב עליו לעצים - הרי הוא כעצים ואין בו דיני שביעית, כסיאה, כאיזוב וככורנית.