שביעית, פרק ז', משנה ז'. במשנה הקודמת למדנו כי הוורד נחשב ראוי למאכל אדם, ולפיכך חלים עליו דיני קדושת שביעית. משנתנו מניחה את אותה הנחה עצמה, ועוסקת בדינה של תערובת ורד שביעית בשמן.
ורד חדש בשמן ישן:
ורד "חדש" פירושו ורד של שביעית, בזמן שאנו עומדים בשנת השמיטה עצמה - ולכן הוא חדש, שהרי זו השנה שבה גדל. אם השרה אותו פרק זמן ארוך בשמן "ישן", כלומר שמן מן השנה השישית, די בכך שיסיר את הוורד מן השמן, והשמן מותר. השמן אינו נפגע מוורד השביעית שהוכנס לתוכו, משום שכל עוד אנו עומדים בשנה השביעית עדיין לא הגיע זמן הביעור, ולפיכך הכל מותר.
ורד ישן בשמן חדש:
אולם אם הוורד "ישן", כלומר ורד שביעית מן השנה שחלפה, ואנו עומדים כבר בשנה השמינית - הרי שזמן הביעור הגיע. במקרה שבו מכניסים ורד ישן של שביעית לתוך שמן חדש של השנה השמינית, נשאלת השאלה אם הוורד, שכבר כפוף לדיני ביעור, משפיע על השמן החדש. תשובת המשנה היא "חייבים בביעור": אף שמדובר בשני מינים שונים - הוורד מצד אחד והשמן מצד שני - ובדרך כלל מין שאינו מינו אינו משמעותי, כאן, מאחר שהוורד נתן טעם בשמן, נאסר השמן וחייב בביעור.
חרובין ויין:
לפי הביאור שאנו הולכים בעקבותיו, שתי הדוגמאות הבאות עוסקות במצב שלאחר שהגיע זמן הביעור: חרובין חדשים, הכפופים לדיני שמיטה, "שכבשן ביין ישן", או "ישנן בחדש" - חרובין ישנים שכבשם ביין חדש. בשני המקרים, מאחר שעבר זמן הביעור, "חייבים בביעור".
"זה הכלל":
מכאן מנסחת המשנה את העיקרון: "כל שהוא בנותן טעם, חייב לבער מין שאינו מינו". שני אופנים לפנינו:
מין שאינו מינו: שני מינים שונים, כגון היין והחרובין או הוורד והשמן. האיסור של שביעית משפיע על ההיתר שמעורב בו, בין לפני השביעית ובין לאחריה, ולאחר שהגיע זמן הביעור חייב לבערו - ובתנאי שנתן טעם.
מין במינו: אותו מין ממש. ההלכה היא שהאיסור חל "בכל שהוא", ואף בכמות מזערית חייב לבער ולהשמיד.
ומסיימת המשנה: "שביעית אוסרת כל שהוא במינו, ושלא במינו בנותן טעם". כשם שנקבע כלל זה בשאר הדברים, כך הוא נוהג גם בשביעית: במין במינו אוסרת השביעית אף בכל שהוא, אפילו בכמות המזערית ביותר; ובשלא במינו, כששני המינים שונים, אינה אוסרת אלא בנותן טעם - כשניתן להבחין בטעם.
ראוי לציין כי ישנן דרכים נוספות ללמוד משנה זו, יש מהן קלות יותר להבנה ויש מהן קשות יותר. אנו ביארנו אותה על פי רבינא בר טנורא.