שביעית, פרק שביעי, משנה ה. משנה זו מונה רשימה של פריטים נוספים הנחשבים למאכל, ומשום כך כפופים הם לדיני שביעית.
"לולבי זרדים והחרובין":
"לולבי זרדים" - נבטים צעירים של עץ הנקרא זרדים, המזוהה בפי המתרגמים עם העץ הנקרא 'service tree'.
"והחרובין" - הנבטים הצעירים של החרוב (המכונה 'בוקסר').
בפריטים אלו נאמר: "יש להם שביעית ולדמיהן שביעית" - קדושת שביעית חלה על הנבטים עצמם, וכן על הכספים שהתקבלו בתמורתם. וכן "יש להם ביעור ולדמיהן ביעור" - דיני הביעור חלים עליהם ועל כספיהם.
"לולבי האלה והבטנה והאטדין":
"לולבי האלה" - הנצרים הצעירים של האלה, המופיעה בכל התנ"ך, ויש המתרגמים אותה כעץ הנקרא טרבינת.
"והבטנה" - הפיסטוקים.
"והאטדין" - קוצים, ובוודאי היו שיחים מסוימים שהיו ראויים לאכילה.
אף בהם נאמר "יש להם שביעית ולדמיהן שביעית" - על הנצרים הצעירים, בעודם ראויים לאכילה, חלים דיני שמיטה, וכן על הכספים המתקבלים בתמורתם חלה קדושת שביעית.
אך בהמשך מחדשת המשנה: "אין להם ביעור ולא לדמיהן ביעור" - בנצרים של האלה, הבטנה והאטדין אין דין ביעור, ואף במעות שהוחלפו בהם אין דין ביעור. הטעם לכך: הם נשארים מחוברים לקרקע ואינם נעלמים, ומשום כך אין דיני הביעור חלים עליהם.
"אבל לעלין יש ביעור":
לעליהם של סוגי צמחים אלו יש דין ביעור, "מפני שנושרין מאביהן" - העלים אכן נושרים ממקורם, מן הענפים, ולפיכך חלים עליהם דיני ביעור, מכיוון שהם נבערים מן השדה - כלומר, כן נכחדים ונעלמים מן השדה בסופו של דבר.
לסיכום: במשנה זו למדנו על פריטים נוספים הנחשבים למאכל וחלים עליהם דיני שביעית: בלולבי הזרדים ובחרובין חלים גם קדושת שביעית וגם דין ביעור, בהם ובדמיהן; ואילו בלולבי האלה, הבטנה והאטדין חלה קדושת שביעית בהם ובדמיהן, אך אין בהם ביעור, לפי שהם נשארים מחוברים לקרקע ואינם נעלמים. העלים, לעומתם, נושרים מן הענפים ונבערים מן השדה, ולכן חל בהם דין ביעור.