שביעית פרק ז', משנה ד'. במשנה הקודמת למדנו כי אין לעשות מסחר בבכור, וכן שאסור לעשות סחורה בבהמות שאינן כשרות. המשנה שלפנינו באה להוסיף ולסייג את שני הדינים הללו.
מכירת בכור שנקנה לצורך סעודה:
"לקח בכור למשתה בנו או לרגל" - אדם שקנה מכהן בהמת בכור שהיא בעלת מום, ולפיכך מותרת באכילה אף למי שאינו כהן, וקנה אותה לצורך אכילתה בחתונת בנו או ביום טוב. "ולא צרכו" - ולבסוף התברר שאין לו צורך בו, שכן הושגה בהמה אחרת. במקרה זה - "מותר למכרו", ואין הוא צריך להפסיד את ממונו. אולם התוספתא מוסיפה שאין לו למכרו ביותר ממה ששילם עליו, כלומר שלא ירוויח ממנו, אך המכירה עצמה מותרת.
מינים שאינם כשרים שנזדמנו לצדים:
"צדי חיה, עופות ודגים שנזדמנו להם מיני טמאים - מותר למכרם" - העוסקים במקצועם בלכידת חיות בר, עופות ודגים, ונזדמנו לידם מינים טמאים שאינם כשרים, רשאים למכרם מיד לאחר שלכדו אותם. אין בכך משום עשיית סחורה, שכן לא לכך התכוונו, אלא נתקלו בהם במהלך עבודתם.
רבי יהודה אומר: "אף מי שנזדמן לו לפי דרכו - לוקח ומוכר, ובלבד שלא תהא אומנותו בכך" - אף אדם רגיל, שאינו צייד מקצועי, שנתקל במקרה במינים שאינם כשרים, רשאי לקנותם ולמכרם באופן שאינו מקצועי, ובלבד שלא ייעשה הדבר עסקו הקבוע, אלא שפרנסתו מדבר אחר.
"וחכמים אוסרין": מי שאינו איש מקצוע, אסור לו לרכוש אותם ולמכרם, אף אם נזדמנו לו באופן מקרי ואף שאין זה עסקו.
הרא"ש מבאר את טעם ההבחנה: באנשי מקצוע הקלו חכמים יותר, מאחר שהיתה עליהם חובה לשלם מס מסוים למלך ולשלטון, ולפיכך התירו להם למכור את אותם מינים שאינם כשרים שנזדמנו להם, כדי להקל עליהם את תשלום המס. אנשים אחרים, שאין להם קושי זה, לא ניתן להם היתר זה. מכל מקום, אף החכמים מודים שצדי חיה ועוף - מותרים בכך.
מה בין החכמים שבסיום המשנה לתנא קמא?
הן התנא קמא והן החכמים מתירים למקצוען למכור מינים שאינם כשרים שנזדמנו לו, ואוסרים על מי שאינו מקצוען. אם כן, מה ההבדל ביניהם?
יש המבארים כי לדעת התנא קמא, אף במקצוען לא הותר לצאת ולחפש אחר אותן בהמות, ולא הותר לו אלא כשנזדמנו לידו במקרה - וכלשונו: "שנזדמנו להם", שהדבר אירע מעצמו. ואילו לדעת החכמים שבסיום המשנה, מקצוען רשאי אף לצאת ולחפש אחריהן, כדי שיוכל לשלם את אותו מס.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני היתרים לצד האיסור לעשות סחורה: בכור שנקנה לצורך משתה בנו או לרגל ולא נצרך - מותר למכרו, ובלבד שלא ירוויח עליו; ומינים שאינם כשרים שנזדמנו לצדי חיה, עופות ודגים - מותר למכרם, שכן אין זו כוונתם המקורית. בכך נחלקו רבי יהודה, המתיר אף לאדם רגיל שנזדמנו לו לפי דרכו, והחכמים האוסרים ומתירים למקצוענים בלבד מחמת חובת המס, ואף מרחיבים להם את ההיתר לצאת ולחפש אחר אותן בהמות.