שביעית, פרק ז', משנה ג'. המשנה מונה תוצרת שאף שאינה עיקר הפרי, יש בה קדושת שביעית, וממשיכה ומבארת את איסור עשיית סחורה בפירות שביעית ובדברים נוספים שיש בהם קדושה או איסור.
"קליפי רימון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגלעינין - יש להם שביעית ולדמי שביעית":
"קליפי רימון והנץ שלו" - קליפות הרימון והנץ, שהוא הפרח של הרימון.
"קליפי אגוזים" - הקליפות של סוגים מסוימים של אגוזים.
"והגלעינין" - הגרעינים של סוגים מסוימים של פירות.
בכל אלו נוהגת קדושת שביעית: יש לנהוג בהם בקדושה ולהשתמש בהם לאכילה בלבד ולא לסחורה. "ולדמי שביעית" - אף הכספים שהוחלפו בהם מקבלים קדושת שביעית.
קליפות הרימון והפרח, וכן קליפות האגוזים, משמשים לצורכי צביעה. כפי שהזכרנו קודם, דברים הבאים מפירות ותוצרת שיש בהם שביעית והמשמשים לצביעה - אף בהם נוהגת קדושת שביעית.
ובנוגע לגלעינים ולחרצנים: הרב מבין שמדובר בחרצנים של זיתים שעדיין אפשר להוציא מהם שמן, או בגלעיני תמרים הראויים למאכל בעלי חיים. כיוון שהם ראויים למאכל אדם או למאכל בהמה, נוהג בהם דין קדושת שביעית. ואף שהמשנה אינה מזכירה זאת, לפי הבנה זו יחולו עליהם גם דיני הביעור.
איסור סחורה בפירות שביעית:
אומרת המשנה: "הצַבָּע צֹבֵעַ לְעַצְמוֹ" - צבע מקצועי המשתמש בחומרי צביעה רשאי להשתמש בפריטים אלו המשמשים לצביעה, אך לשימושו האישי בלבד. "וְלֹא יִצְבַּע בְּשָׂכָר" - אסור לו להשתמש בהם כדי לצבוע למסחר ולהרוויח כסף, "שֶׁאֵין עוֹשִׂים סְחוֹרָה בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית".
דברים נוספים שאין עושים בהם סחורה:
"ולא בבכורות" - אין עושים סחורה בבהמת בכור. יש בה קדושה, ויש לתתה לכהן, בין אם יש בה מום ובין אם אין בה מום. בכור שאין בו מום - ההלכה היא שיובא כקורבן בבית המקדש, כשהדבר זמין; ובכור שיש בו מום - שייך לכהן וראוי להיאכל, וכל אדם יכול לאכול ממנו, אך מבחינה כספית הוא של הכהן. ואף שיש בו מום, אסור לגוזזו ולעשות בו מלאכה. המשנה מלמדת שכל עוד הבהמה חיה אין לעשות בה סחורה, משום החשש שאף בבעלת מום - העוסק בה ומסתובב בקרבתה עלול בסופו של דבר לעבור על האיסור לגוזזה או לעשות בה מלאכה.
"ולא בתרומות" - אף לתרומה יש קדושה, וקיים חשש שאם יעשו בה מסחר תיאכל בסופו של דבר על ידי מי שאינם כהנים.
"ולא בנבלות, ולא בטריפות, ולא בשקצים, ולא ברמשים" - בשר שלא נשחט, שהוא נבלה; בהמה שיש בה טריפה, בעיה בריאה שלה וכדומה, שאינה כשרה; וכן שקצים ושרצים. בכל הדברים הללו שאינם כשרים אין לעשות מסחר.
לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק:
וחוזרת המשנה לעניין פירות שביעית: "ולא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק" - אין לקנות את הירקות משדה בשביעית ולמוכרם בשוק. ולמעשה, לא רק הקנייה נאסרה, אלא אף אין לתלוש אותם בעצמו ולמוכרם בשוק, שכן בכל אופן יש בזה עשיית מסחר בהם.
אולם המותר הוא זה: האדם רשאי לתלוש אותם לצרכיו עצמו, ואם נותר לו עודף - בנו יכול למכור את החלקים שאינו זקוק להם, ואין זה נחשב עשיית מסחר בהם. אין הוא חייב להניח לתוצרת להתבזבז, אלא רשאי למכרה. וכן אם לקח אותם לאכילת עצמו ולא לשם מכירה כלל, יכול הוא עצמו למכור את הנותר, שכן אלו דברים שנשארו ומותר למכרם.
ואולם אותו דבר שנמכר - הכספים שהוחלפו עבורו יש בהם קדושת שביעית, כפי שנאמר לעיל: הדמים מקבלים קדושת שביעית לאחר שהוחלפו בפירות שביעית.
לסיכום: במשנה זו למדנו שקליפי רימון והנץ, קליפי אגוזים והגלעינים - יש בהם קדושת שביעית ובדמיהם, מפני שהם ראויים לצביעה או למאכל אדם ובהמה; שהצבע צובע לעצמו ולא בשכר, שאין עושים סחורה בפירות שביעית; שאין עושים סחורה אף בבכורות, בתרומות, בנבלות ובטריפות ובשקצים וברמשים; ושאין לוקחים ירקות שדה ומוכרים בשוק, אלא אם נותר עודף מן הלקיטה לצורך עצמו - ואף אז הדמים קדושים בקדושת שביעית.