שביעית, פרק שביעי, משנה ב'. משנה זו מציגה ניגוד למשנה הקודמת: במשנה הקודמת עסקנו בדברים שאינם נמצאים בשדה, כלומר שאינם קיימים בו לאחר נקודה מסוימת בעונה - ועל אלו חל דין ביעור. משנתנו עוסקת בדברים שאין בהם דין ביעור, מפני שהם נשארים בשדות ומחוברים לקרקע באופן קבוע.
לשון המשנה:
"ועוד כלל אחר אמרו" - עיקרון נוסף אמרו חז"ל. "כל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה ומן הצובעים" - דבר שאינו למאכל אדם, ואינו למאכל בהמה, ואינו מן הצמחים המשמשים לצביעה. "ומתקיים בארץ" - או אפילו הוא מאכל אדם או מאכל בהמה או צבע, אלא שהוא מתקיים בארץ ואינו מתכלה, שאין עונתו נגמרת והוא נמצא בקרקע תמיד, כפי שנראה בדוגמאות.
"יש לו שביעית ולדמיו שביעית" - הלכות שמיטה חלות עליו וכן על דמיו. "אין לו ביעור ואין לדמיו ביעור" - אין בו דין ביעור, ואף לא בכספים שהוחלף בהם. וטעם הדבר: ביעור חל רק על דברים הנעלמים, שעונתם עוברת ואי אפשר למצוא אותם בשדה, עד שאף החיות שבשדה אינן יכולות לאכול מהם - ואז אפילו מה שנמצא בבית יש להיפטר ממנו. אך דבר המתקיים באדמה ואינו נעלם לעולם, כגון שורש וכדומה, אין בו דין ביעור.
גרסה נוספת בנוסח המשנה:
ישנה גרסה נוספת בלשון משנתנו, הקלה יותר להבנה: "כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה ומן הצובעים" - לא "שאינו" אלא "שהוא": כל דבר הראוי למאכל אדם או בהמה, או שניתן להשתמש בו לצביעה, "ומתקיים בארץ" - ואף על פי כן הוא מתקיים בקרקע, בשונה מן המשנה הקודמת שבה לא היה מתקיים בארץ - יש לו שביעית, אך אין לו דין ביעור.
"איזהו" - הדוגמאות שמונה המשנה:
"עיקר לוף השוטה" - שורשו של לוף הבר.
"ועיקר הדנדנא" - שורש צמח הנענע.
"ועכרבנין, וחלביצין, ובוכריא" - צמחים נוספים. אין תועלת בתרגום שמותיהם, שכן אף התרגומים המקובלים לצמחים אלו אינם מוכרים לנו בימינו.
"ומן הצובעים: הפואה והרכפה" - מבין הצמחים המשמשים לצביעה, ואף הם נשארים באדמה באופן קבוע.
"יש להן שביעית ולדמיהן שביעית" - קדושת שביעית חלה עליהם וכן על דמיהם, על המעות שנתקבלו בתמורתם. "אין להן ביעור ולא לדמיהן ביעור" - אין דין הביעור חל עליהם, ואף לא על דמיהם.
מחלוקת רבי מאיר וחכמים בדין הדמים:
רבי מאיר סובר כי הדמים הם יוצא מן הכלל: "דמיהן מתבערין עד ראש השנה" - בדמיהם של פירות אלו יש דין ביעור, ויש להיפטר מהם עד ראש השנה. כנראה שראש השנה היה זמן הביעור של הפירות המנויים במשנתנו.
"אמרו לו" - השיבו לו חכמים: לפירות עצמם אין ביעור, שהרי הם נשארים בשדה, ואם כן קל וחומר הדמים - בוודאי שהמעות שנתקבלו אך ורק בתמורת אותם פירות אין בהן דין ביעור.
אולם רבי מאיר מחמיר, משום שדין המעות שונה: כאשר רואים את החפץ עצמו, ניכר שהוא מן הדברים שאין בהם דין ביעור, מפני שהוא נשאר בקרקע; אך במעות אין דרך להבחין בין מעות של דברים שיש בהם דין ביעור לבין מעות של דברים שאין בהם. לפיכך מחמירים במעות ואומרים שכל המעות יש בהן דין ביעור, אף שמצד הדין עצמו לא היה מקום לחייבן בביעור - מאחר שאין להבחין בין צורת מעות אחת לחברתה, מחילים את דין הביעור על כל המעות.
לסיכום: משנה זו מלמדת כלל נוסף, המשמש ניגוד למשנה הקודמת: דבר המתקיים בארץ ואינו מתכלה - יש לו שביעית ולדמיו שביעית, אך אין לו ביעור ואין לדמיו ביעור, שכן ביעור נאמר רק בדברים שעונתם עוברת ואינם נמצאים עוד בשדה. המשנה מונה את הדוגמאות - עיקר לוף השוטה, עיקר הדנדנא, עכרבנין, חלביצין ובוכריא, ומן הצובעים הפואה והרכפה. לדעת רבי מאיר הדמים מתבערים עד ראש השנה, וחכמים דוחים בקל וחומר; ויסוד שיטתו של רבי מאיר בחומרת המעות, שאין בהן היכר בין מעות שיש בהן ביעור למעות שאין בהן.