שביעית פרק שביעי, משנה א. המשנה פותחת בקביעה: "כלל גדול אמרו בשביעית" - כלל הנוהג בכל ענייני שביעית.
תנאי הכלל:
"כל שהוא מאכל אדם" - כל דבר הראוי למאכל אדם.
"ומאכל בהמה" - או שהוא ראוי למאכל בהמה.
"וממין הצובעים" - או שהוא ממין הדברים המשמשים לצביעה.
"ואינו מתקיים בארץ" - ואינו נשאר בקרקע באופן קבוע, כלומר אינו מתקיים משנה לשנה.
בכל דבר שיש בו תנאים אלו נאמרו ארבעה דינים:
"יש לו שביעית" - חלים עליו דיני שביעית, ובמה שגדל יש להשתמש בקדושת שביעית: לאכילה וכיוצא בזה בלבד.
"ולדמיו שביעית" - אף המעות שקונים בהן דברים אלו מתקדשות בדיני שביעית.
"יש לו ביעור" - כאשר אינם נמצאים עוד בשדה לבהמות, חלים עליהם דיני ביעור וצריך לבערם.
"ולדמיו ביעור" - וגם על המעות שנתחלפו בדברים אלו חלים דיני ביעור.
"ואיזה הן?" - הדוגמאות שמונה המשנה:
ממאכל אדם:
"עלי אלוף השוטה" - עלי האלוף שהזכרנו קודם, שהוא סוג של בצל, ו"השוטה" הוא הגדל בר.
"ועלי הדנדנה" - עלי צמח הנענע.
"החולשין" - אנדיב או עולש, ואף כשהם גדלים בר.
"והכרשין" - הכרתי, הידוע כלוף.
"והרגילה" - הצמח הנקרא באנגלית 'פורטולק'.
"ונצח החלב" - שאין בידינו תרגום מדויק לשמו; פרחיו לבנים, ויש המבארים שהוא סוג של עשב שכאשר חותכים אותו יוצא ממנו נוזל כעין חלב, כחלב של השן הארי.
ממאכל בהמה וממין הצובעים:
"החוחים והדרדרים" - סוגי קוצים הראויים להיאכל על ידי גמלים.
"ספיחי איסטיס" - האיסטיס הגדל מאליו בר, והוא ממין הצובעים.
"וקוצה" - מין נוסף של צבע.
בכל אלו נאמר: "יש להם שביעית ולדמיהן שביעית, יש להם ביעור ולדמיהן ביעור" - הדבר עצמו יש בו קדושת שביעית, וכן המעות הנקנות בו; ואף דיני ביעור חלים עליו ועל המעות שהתחלפו בו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הכלל הגדול שבשביעית: כל דבר הראוי למאכל אדם, למאכל בהמה או שהוא ממין הצובעים, ואינו מתקיים בארץ משנה לשנה - יש בו קדושת שביעית ובדמיו, ויש בו ביעור ובדמיו. לאחר מכן מנתה המשנה דוגמאות לשלושת הסוגים: מאכל אדם, מאכל בהמה ומיני צביעה.