שביעית פרק ו', משנה ה'. המשנה שלפנינו קובעת שאין מוציאין שמן שריפה מארץ ישראל לחוצה לארץ, וכן אין מוציאין פירות שביעית שהגיע זמן ביעורם.
מהו שמן שריפה?
שמן שריפה הוא שמן של תרומה שנטמא, ולפיכך דינו להישרף. למעשה, מותר לכהן ליהנות משמן זה בשעת שריפתו - להסיק בו את התנור, להדליק בו מנורה וכדומה.
חידושה של המשנה הוא שמקום השריפה מוגדר: שריפת השמן צריכה להתרחש בארץ ישראל דווקא, ואין להוציאו מארץ ישראל לחוצה לארץ. הוא הדין בפירות שביעית שנועדו להשמדה לאחר שהגיע זמן הביעור - הביעור חייב להיעשות בארץ ישראל, ואין להוציאם לחוצה לארץ.
טעם ההלכה:
הטעם לכך הוא שאנו למדים מדין הקודשים: בשר הקרבנות שנפסל צריך להישרף במקומו, כל אחד לפי מקום אכילתו:
קרבנות הנאכלים בכל ירושלים - שריפתם נעשית באיזה מקום בירושלים.
קרבנות הנאכלים בעזרה בלבד, בחצר בית המקדש - שריפתם נעשית בעזרה.
הלכה זו שבקודשים הוחלה גם על שמן של תרומה שדינו להישרף, וכן על פירות שביעית שיש לבערם בביעור.
דברי רבי שמעון:
"אמר רבי שמעון" - רבי שמעון מעיר על הלכה זו: "שמעתי בפירוש שמוציאין לסוריא" - כלומר, מותר להוציא שמן שריפה ופירות שביעית לסוריא, אף על פי שאין דינה כדין ארץ ישראל ממש. ומאידך: "ואין מוציאין לחוצה לארץ".
דיוק האחרונים:
כמה מן האחרונים מציינים כי ההלכה האחרונה, "ואין מוציאין לחוצה לארץ", נכללה כבר בדברים שנאמרו קודם לכן. לפיכך הם מבארים שכוונת המשנה היא שאף לדעת רבי שמעון, שהתיר להוציא לסוריא, אין מוציאין אף מסוריא עצמה לחוצה לארץ. במילים אחרות: גם בסוריא נוהגת חומרה זו, ואף על פי שאין דינה כארץ ישראל לכל דבר, אין מוציאין ממנה לחוצה לארץ.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי שמן שריפה - שמן תרומה שנטמא ודינו להישרף - ופירות שביעית שהגיע זמן ביעורם, אין מוציאין אותם מארץ ישראל לחוצה לארץ, ושריפתם וביעורם צריכים להיעשות בארץ. טעם הדבר נלמד מדין הקודשים, שקרבן שנפסל נשרף במקום אכילתו. רבי שמעון העיד שמותר להוציאם לסוריא, ולדיוק האחרונים אף מסוריא אין מוציאין לחוצה לארץ.