שביעית, פרק ו', משנה ד'. המשנה עוסקת בשאלה: מאיזו נקודה מותר לאדם לקנות ירקות לאחר שהסתיימה שנת השביעית - כלומר, מאימתי ניתן להניח כי אין הם מתוצרת השמיטה, אלא מן התוצרת החדשה שגדלה לאחריה?
תשובת המשנה:
משנוצר או גדל דבר דומה לזה הנקנה. אין הלוקח נדרש לדעת בבירור כי פריט מסוים זה גדל לאחר השמיטה; משגדל באופן כללי מין דומה לו, מותר לקנות, שכן ניתן להניח שגדל לאחר השמיטה.
בכיר ואפיל:
בהמשך לכך ממשיכה המשנה: באזור שבו התבואה נוטה להבשיל במהירות, משצמחה שם - אף "האפיל", התבואה הצומחת לאט יותר, נעשה מותר, אף על פי שבאזור הגידול האיטי עדיין לא צמחה רוב התבואה. עצם מציאותה באזור האחר מספיקה כדי להניח שאף באזור זה מותרת היא.
"רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד":
רבי יהודה הנשיא התיר לקנות ירק תכף ומיד לאחר השביעית, ונאמרו לכך שני טעמים:
כמות לא מבוטלת של ירק הובאה מחוץ לארץ ישראל אל תוכה, ולפיכך ניתן היה להניח כי רוב הירקות שהיו זמינים לקנייה בארץ ישראל באו למעשה מחוץ לארץ.
ירקות מסוימים אינם יכולים לגדול בתוך יומיים או שלושה ימים; ולפיכך "מיד" האמור כאן אין פירושו תכף ומיד ממש, אלא לאחר שעברו כמה ימים - די בכך שתספיק השהות לגידולו של דבר.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי היתר קניית הירק במוצאי שביעית תלוי בכך שכבר גדל מין דומה לו, ואין צורך בידיעה מפורטת על הפריט עצמו; שגידול הבכיר באזור אחד מתיר אף את האפיל באזור שהגידול בו איטי; ושרבי התיר ליקח ירק "מיד" - מפני ריבוי הירקות המובאים מחוץ לארץ, ובאופן שיהא די זמן לגידולו של דבר.