אנו ממשיכים במסכת שביעית, פרק ו', משנה ג', העוסקת בבצלים שירדו עליהם גשמים בשנת השמיטה והצמיחו. השאלה היא כיצד נקבע האם הצמיחה הזו נחשבת גידול של שביעית האסור בהנאה, או שאין היא נובעת מכוח הקרקע כלל.
באיזה בצלים מדובר?
בהגדרת המקרה נחלקו המפרשים:
לדעת הר"ש והרע"ב: מדובר בבצלים הנטועים בקרקע, שהבשילו בשנה השישית שלפני השמיטה ונשארו באדמה אל תוך השנה השביעית, ובה הוסיפו מעט גידול.
לדעת הרמב"ם: הבצלים אינם בקרקע כלל. הם נעקרו ונלקטו מן האדמה לפני תחילת השמיטה, אלא שהונחו על גבי הקרקע, ירדו עליהם גשמים והצמיחו.
לשון המשנה:
"בְּצָלִים שֶׁיָּרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים וְצִמְּחוּ" - הבצלים הצמיחו עלים בשנת השמיטה, בין כשהם שתולים בקרקע ובין כשהם מונחים עליה. הבחנת המשנה היא בצבע העלים:
"אִם הָיוּ הֶעָלִין שֶׁלָּהֶם שְׁחוֹרִים - אֲסוּרִין" - אין הכוונה לשחור ממש, אלא לירוק כהה מאוד הנוטה לשחור. צבע זה מלמד שהעלים הם גידול שינק מכוח הקרקע בשביעית, ולפיכך הם אסורים.
"הוֹרִיקוּ - הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין" - כאשר העלים ירקרקים יותר, אין הצמיחה באה מכוח הקרקע אלא מן הבצל עצמו. כדרך שבצל המונח במגירה מצמיח מכוח עצמו, כך צמיחה זו אינה נחשבת גידול של שביעית, והבצלים מותרים.
שיטת חנינא בן אנטיגנוס:
"אִם יָכוֹל לְהִתָּלֵשׁ בֶּעָלִין שֶׁלָּהֶם - אֲסוּרִין" - לדעתו אין הקריטריון נקבע על פי הצבע, אלא על פי חוזק החיבור: אם ניתן לתלוש את הבצל מן הקרקע באחיזת אותם עלים, מוכח שהעלים מחוברים בחוזקה ושהם גידול שמכוח הקרקע - ולפיכך אסורים.
"וּכְנֶגֶד כֵּן מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מֻתָּרִין":
המשנה מסיימת בכך שאם הגידול בא לאחר השמיטה, הבצלים מותרים, ובלבד שניתן להבחין שהצמיחה היא ממוצאי שביעית. ההבחנה נעשית באותם סימנים עצמם, אלא שמשמעותם הפוכה:
לדעה הראשונה: עלים כהים ושחורים, שבשביעית הורו על איסור, מלמדים במוצאי שביעית שהגידול בא לאחר השמיטה - ולפיכך מותרים.
לדעה השנייה: אפשרות לתלוש את הבצל באחיזת עליו, שבשביעית הייתה סימן לאיסור, מהווה כאן סימן להיתר.
דיוק המפרשים בהגדרת המקרה:
המפרשים מציינים שאין לומר שמדובר בבצל שעיקר גידולו היה בשביעית ורק תוספת מעטה נוספה לו לאחריה, ותוספת זו היא המתירה אותו - שכן לא נקל עד כדי כך שגידול מועט שלאחר השמיטה יבטל את כל הגידול האסור שנעשה בשביעית.
אלא כך הוא המקרה שבמשנה: בצל שעיקר גידולו היה לפני השמיטה, נעקר ונשתל מחדש לזמן קצר בתוך השמיטה - כך שיש בו מעט גידול של שביעית - ולאחר מכן הוסיף גידול במוצאי שביעית. באופן זה יכול הגידול שלאחר השמיטה לבטל את הגידול האסור, משום שהגידול שבשביעית עצמה היה מעט בלבד.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין הבצלים שירדו עליהם גשמים בשביעית והצמיחו - לדעת הר"ש והרע"ב כשהם נטועים בקרקע, ולדעת הרמב"ם כשהם מונחים עליה לאחר שנעקרו. הסימן להבחנה הוא צבע העלים: כהים - אסורים, שכן הצמיחה מכוח הקרקע; ירקרקים - מותרים, שהצמיחה מכוח הבצל עצמו. חנינא בן אנטיגנוס קובע את הסימן בחוזק חיבור העלים. במוצאי שביעית נוהגים אותם סימנים עצמם להיתר, ובלבד שעיקר הגידול היה לפני השמיטה ורק מעט ממנו נעשה בתוכה.