שביעית, פרק ו', משנה ב'. משנה זו דנה במעמדו של האזור הנקרא סוריא (ומשמו נגזר השם Syria) בשנת השמיטה.
מעמדה המיוחד של סוריא:
סוריא נכבשה על ידי דוד המלך, אך מכיוון שנכבשה קודם שכבש את כל ארץ ישראל, לא קיבלה מעולם את מלוא קדושתה של ארץ ישראל ולא היה לה מעמד מלא של ארץ ישראל. לפיכך בדברים מסוימים נוהגות בה הלכות ארץ ישראל, ובדברים אחרים אין הן נוהגות.
ובהתאם לכך אומרת המשנה: "עושין בתלוש בסוריא, אבל לא במחובר" - מותר לעשות בסוריא בשנת השמיטה פעולות בפירות שאינם מחוברים לקרקע, אך פעולות בתוצרת המחוברת לקרקע אסורות.
המשנה מפרטת את אותן פעולות. הפעולות המותרות:
"דשין" - דישה.
"וזורין" - זרייה.
"ודורכין" - דריכת הענבים.
"ומעמרין" - איסוף אגודות החיטה, וכן הלאה.
ולעומתן, הפעולות האסורות:
"אבל לא קוצרין" - אין קוצרים את התבואה שגדלה.
"ולא בוצרין" - קצירה נעשית בתבואה, ובצירה היא קטיפת הענבים.
"ולא מוסקין" - אין מוסקים את הזיתים.
כללו של רבי עקיבא:
רבי עקיבא נותן כלל: "כל שכיוצא בו מותר בארץ ישראל, עושין אותו בסוריא" - כל דבר המותר בשמיטה בארץ ישראל מן התורה, כגון פעולות בתבואה שאינה מחוברת לקרקע, נאסר בארץ ישראל מדרבנן בלבד כשנעשה כדרכו ללא שינוי. ומכיוון שמן התורה הן מותרות, בסוריא עושים אותן בשמיטה ללא שום שינוי: לדוש, לזרות, לדרוך ולעמר.
במה מדובר?
רוב המפרשים מבינים שהמשנה עוסקת בתוצרת שמורה, כלומר משומרת, במי שלא הפקיר את פירותיו כראוי ולא נתן לכל אדם ליטול חלק בתוצרתו במהלך השמיטה. ומכיוון ששמר אותה, נאמרו ההגבלות הללו במה שמותר לו לעשות ובמה שאסור לו. אך אם הפקיר את פירותיו, מותר היה לו אף לקצור ולבצור ממש, לפי רוב המפרשים.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי סוריא, שנכבשה בידי דוד המלך קודם כיבוש כל ארץ ישראל, לא קיבלה את קדושת הארץ במלואה. לפיכך מותר בה בשמיטה לעשות בתלוש - לדוש, לזרות, לדרוך ולעמר - ואסור לעשות במחובר: לקצור, לבצור ולמסוק. כללו של רבי עקיבא: כל שמותר בארץ ישראל מן התורה ואסור בה מדרבנן בלבד, נעשה בסוריא ללא שינוי כלל. וכל זה בתוצרת שמורה שלא הופקרה כראוי, אך בפירות מופקרים אף הקצירה והבצירה מותרות.