שביעית, פרק ו', משנה א'. להבנת המשנה יש להקדים יסוד היסטורי: כאשר נכנסו בני ישראל לארץ ישראל בפעם הראשונה, בעלייתם ממצרים, כבשו שטח גדול יותר מזה שנכבש לאחר מכן בעלייתם מן הגלות הראשונה בבבל. מכאן שני מושגי היסוד שבמשנה: "כל שהחזיקו עולי מצרים" - האזורים הרחבים שהחזיקו בהם יוצאי מצרים, ו"כל שהחזיקו עולי בבל" - האזור המצומצם שנכבש ובא לרשותם של העולים מבבל.
האזור שבו התיישבו עולי בבל הוא ליבה של ארץ ישראל בימי בית שני, ובו חלים דיני שמיטה במלואם. לעומת זאת, באזורים שנכבשו על ידי עולי מצרים בלבד ולא נכבשו שוב על ידי עולי בבל, אין אותם דינים חלים. הטעם לכך: הכיבוש הראשון לא שימר את קדושתו, וקדושה ראשונה בטלה בחורבן הראשון; ואילו הכיבוש המאוחר של עולי בבל, קדושה שנייה, שימר את הקדושה ולא בטל אף לאחר חורבן בית שני.
"שלוש ארצות לשביעית":
המשנה פותחת וקובעת כי מבחינה גאוגרפית קיימים שלושה אזורים נפרדים לעניין שמיטה:
"כל שהחזיקו עולי בבל, מארץ ישראל ועד כזיב" - מארץ ישראל עצמה ועד אזור כזיב שבצפון. בו: "לא נאכל ולא נעבד" - אין אוכלים את היבול ואין עובדים את הקרקע בשנת השמיטה.
"וכל שהחזיקו עולי מצרים, מכזיב ועד הנהר ועד אמנה" - האזור שנכבש בכיבוש הראשון בלבד ולא בכיבוש המאוחר: מכזיב ועד נהר מסוים שבצפון, ועד אמנה, היא הור ההר שבצפון מערבה של ארץ ישראל. בו: "נאכל ולא נעבד" - היבול מותר באכילה, אך עבודת הקרקע אסורה.
"מן הנהר ומאמנה ולפנים" - "נאכל ונעבד" - היבול מותר באכילה והקרקע מותרת בעבודה.
מהו "לא נאכל"?
בביאור האיסור לאכול נאמרו שתי דעות:
אם עבדו את הקרקע באופן שאינו כשר וצמח שם יבול, אסור לאכול את הדברים הצומחים שם.
הכוונה לדיני ביעור: לאחר זמן הביעור, בלא שקוימה מצוות הביעור כראוי, אין לאכול את הפירות הללו.
לאור זאת מתבאר גם ההיתר "נאכל" באזור שהחזיקו בו עולי מצרים: או שהיבול צמח שם באופן לגיטימי ולפיכך מותר באכילה, או שאין דין ביעור חל על אותם פירות. אך עבודת הקרקע נאסרה גם שם.
ראוי לעמוד על לשון המשנה "ולפנים", שהיא לכאורה קשה, שכן היה מתאים יותר לומר "מבחוץ", מחוצה לו. הכוונה היא לאזורים שמצפון לגבול זה, שהם חוץ לארץ לכל דבר - אף עולי מצרים לא הגיעו לשם מעולם - ולפיכך "נאכל ונעבד", והם נחשבים מחוץ לארץ ישראל.
לסיכום: שלוש ארצות לשביעית: תחום עולי בבל - לא נאכל ולא נעבד; תחום שהחזיקו בו עולי מצרים בלבד - נאכל ולא נעבד; והתחום שמעבר לו, שהוא חוץ לארץ - נאכל ונעבד. וההבדל נעוץ בכך שקדושה ראשונה בטלה בחורבן הראשון, ואילו קדושה שנייה לא בטלה בחורבן בית שני.