שביעית, פרק ה' משנה י'. המשנה פותחת בדין השאלת כלים לחשוד על השביעית: "משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית" - מדובר בחברה החשודה שאינה שומרת את דיני השביעית, כלומר שהיא משתמשת בפירות שביעית לאחר זמן הביעור בלי לעשות בהם ביעור. אף על פי כן, מותר לה להשאיל לה את הכלים הבאים:
"נפה וכברה" - שני סוגים שונים של כברות.
"ורחיים" - ריחיים לטחינה.
"ותנור" - תנור לאפייה.
ההיתר נובע מכך שניתן להניח שהיא משתמשת בכלים לצרכים המותרים ולא לצרכים האסורים, ועל הנחה זו רשאים אנו לסמוך.
הגבול - איסור מסייע ידי עוברי עבירה:
אולם אין היא רשאית להתערב עמה באופן פעיל, משום שיש בכך משום מסייע ידי עוברי עבירה - סיוע ישיר לאנשים העושים דבר אסור או עלולים לעשותו. לפיכך אומרת המשנה: "אבל לא תבור ולא תטחן עמה" - אין היא רשאית לבור עמה, כלומר להפריד את החצץ והאבנים מן התבואה, ואף אינה רשאית לטחון עמה את התבואה, שכן אסור לסייע באופן ישיר לעוברי עבירה.
אשת חבר ואשת עם הארץ - דיני טבל:
מכאן עוברת המשנה מנושא השמיטה לדיני טבל, הפרשת תרומות ומעשרות: "אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ" - אשתו של חבר, תלמיד חכם השומר בקפדנות על דיני תרומות ומעשרות ועל דיני טומאה וטהרה, מותרת להשאיל לאשתו של עם הארץ. ולא זו בלבד שמותרת בהשאלת "נפה וכברה", שני סוגי הכברות שהוזכרו לעיל, אלא "ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה" - היא רשאית אף להיות מעורבת עמה ישירות בברירת הגרעינים והפרדתם מן המוץ ומן האבנים, בטחינה עמה, ואף בניפוי הקמח עמה.
וטעם הדבר: אף שעמי הארץ חשודים על שאינם מפרישים מעשרות, מכל מקום "רוב עמי הארץ מעשרין". הכלל שרוב עמי הארץ אכן מפרישים מעשרות עומד בתוקפו, ולפיכך מותר לה להתעסק עמה ישירות.
"אבל משתטיל את המים - לא תגע אצלה":
מרגע שהיא מוסיפה מים לקמח, אסור לאשת החבר לגעת בדבר משלה. מכיוון שאשת עם הארץ אינה שומרת על דיני טומאה וטהרה, כליה טמאים ואינם טהורים. לפיכך, אם תתעסק אשת החבר ישירות בבצק, ייטמא הבצק מכליה של אשת עם הארץ, ולא ניתן יהיה להפריש חלה בטהרה, ונוספות על כך בעיות אחרות. אין היא יכולה לסייע לפעולותיהם של העושים שלא כשורה, וכאן הם גורמים טומאה לחלה, ולפיכך אין היא רשאית להתעסק בכך ישירות.
טעם ההיתרים - מפני דרכי שלום:
כל ההיתרים הללו, בין השאלת הכלים ובין ההתעסקות עמה במידה מסוימת, לא הותרו אלא "מפני שיהיה שלום בין ישראל". אילולא עניין השלום, לא היו רוצים שיהיה לנו קשר כלשהו לכך, אך מפני שביקשו לקדם את השלום התירו דברים מסוימים.
יסוד זה כבר נלמד לעיל במסכת: מחזיקים את ידיהם של נכרים בשנת השמיטה, כלומר נותנים להם ברכה או 'יישר כוח', אף שזו שנת שמיטה, שכן אינם מצווים בהלכות שמיטה. אך יהודי שאינו שומר את הלכות השמיטה ועובד את אדמתו בשביעית - בוודאי שאין מחזיקים את ידיו ואין נותנים לו 'יישר כוח'.
ובחזרה לנכרים: מותר לשאול בשלומם ולהתעניין בהרגשתם, ואף לתת להם שלום. וכפי שביארו חז"ל, אפילו ביום חגם מותר לעשות זאת - ושוב, מפני דרכי שלום.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הגבול שבין השאלת כלים לחשוד על השביעית, המותרת מפני שתולים בשימוש המותר, לבין סיוע ישיר בברירה ובטחינה, האסור משום מסייע ידי עוברי עבירה. כן למדנו את דין אשת חבר ואשת עם הארץ בדיני טבל, שבו הותרה אף התעסקות ישירה משום ש"רוב עמי הארץ מעשרין", ואת הגבול שנקבע משהוטלו המים - מפני טומאת הכלים והפגיעה בהפרשת חלה בטהרה. ולבסוף עמדנו על כך שכל ההיתרים הללו, וכן החזקת ידי נכרים בשביעית ושאילת שלומם אפילו ביום חגם, לא נאמרו אלא מפני דרכי שלום.