המשנה בפרק ה' של מסכת שביעית עוסקת בשאלת המכירה וההשאלה לאדם החשוד שאינו שומר על דיני שמיטה: אילו חפצים מותר למכור לו או להשאיל לו, אף שקיים חשש שינצל אותם לעבירה.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל במכירת פרה:
"בית שמאי אומרים: לא ימכר לו פרה חורשת בשביעית" - אין למכור לחשוד פרה חורשת, כלומר פרה המסוגלת לחרוש, מחשש שישתמש בה לחרישת שדה בשביעית.
"ובית הלל מתירין, בשביל שהוא יכול לשוחטה" - שהרי אפשר שישחט את הפרה וישתמש בה למאכל. וכל עוד יש תלייה, כלומר הסבר אפשרי לכך שאין במעשהו עבירה, סוברים בית הלל שמותר למכור לו את החפץ, אף שקיים חשש או חשד שינצל אותו לרעה ויעשה בו שימוש נגד ההלכה.
בית שמאי דוחה תלייה זו: אין זו הדרך לשחוט פרה הראויה לחרישה, שכן פרה המסוגלת לחרוש שווה יותר, ולפיכך אין לתלות שנקנתה לשחיטה.
מקרים נוספים שהמשנה מתירה מכוח התלייה:
"מוכר לו פירות אפילו בשעת הזרע" - מותר למכור לו פירות ותבואה, ובכללם דגנים, אף בשעה שדרך בני אדם לזרוע, אף שהיה מקום לחשוש שייקח את הזרע ויזרע אותו במקום להשתמש בו לאכילה. ומכל מקום מותר, שכן ניתן לתלות שישתמש בו לאכילה.
"ומשאיל לו סאה, אף על פי שהוא יודע שיש לו גורן" - סאה היא מידה המשמשת בדרך כלל למדידת תבואה, ויש לחשוש שישתמש בה בתהליך גידול התבואה והפקתה; ואף שהוא יודע שיש לו גורן, ערימת תבואה שגדלה באיסור - כיוון שאפשר להשתמש בסאה למטרות אחרות, הדבר מותר.
"ופורט לו מעות, אף על פי שהוא יודע שיש לו פועלים" - מותר לפרוט לו מעות, אף שהוא יודע שיש לו פועלים שהוא מעסיקם באופן שאינו כשר, שהרי ניתן לתלות שישתמש במעות לצורך אחר.
"וכולן בפירוש - אסור" - בכל אחת מן הדוגמאות הללו, אם אמר החשוד במפורש שבכוונתו להשתמש בחפץ לאיסור, אסור למכור לו ואסור להשאיל לו דבר מן הדברים הללו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את יסוד התלייה במכירה לחשוד על השביעית: לדעת בית הלל, כל שניתן לתלות שהחפץ נועד לשימוש המותר - המכירה מותרת, ולכן מוכרים פירות אף בשעת הזרע, משאילים סאה אף כשיודע שיש לו גורן ופורטים מעות אף כשיודע שיש לו פועלים. בית שמאי דוחה את התלייה בפרה חורשת, שאין דרך לשחוט פרה הראויה לחרישה. ובכל המקרים, משאמר החשוד בפירוש שכוונתו לאיסור - אסור.