שביעית, פרק ה', משנה ז'. המשנה שלפנינו עוסקת ביוצר - הוא הקדר - ובשאלה למי ובאיזו כמות רשאי הוא למכור את כלי החרס שיצר.
לשון המשנה:
"היוצר מוכר חמש כדי שמן וחמש עשרה כדי יין, שכן דרכו להביא מן ההפקר" - הקדר רשאי למכור חמישה כלים המיועדים לשמן וחמישה עשר כלים המיועדים ליין, ואפילו למי שחשוד על השביעית, כלומר חשוד שאינו שומר את הלכות שביעית. הטעם: כמות כזו של שמן או של יין דרכם של אנשים להביא מפירות הפקר, שאין להם בעלים, ולפיכך אין אנו נדרשים להניח שהקונה עושה מעשה שאינו כשורה.
ומניין לנו שלא יערב הקונה בין הכלים, וישתמש בכדי השמן ליין כדי להביא מן ההפקר יותר מן הרגיל?
"כדי שמן" הם כלים הבנויים באופן המיועד לשמן בלבד; אין דרכם של אנשים להשתמש בהם ליין, וכן להיפך. משום כך אנו סמוכים ובטוחים שלא ישתמש אלא בחמישה עשר ליין ובחמישה לשמן.
ראוי להדגיש: אם נזדמן לאדם והצליח להביא מן ההפקר יותר מכמות זו - הדבר מותר. אלא שאין זו דרכם של אנשים, ומכיוון שאין זו הנורמה, אין הקדר רשאי למכור יותר מן הכמות האמורה.
שני יוצאים מן הכלל, שבהם מותר למכור אף יותר מכמות זו:
"ומוכר לגוי בארץ" - מותר למכור לנוכרי אף בארץ ישראל, שכן אינו חייב בדיני שמיטה.
"ולישראל בחוצה לארץ" - מותר למכור ליהודי שבחוץ לארץ יותר מכמות זו, ואין לחוש שמא יביא את הכלים בחזרה לארץ ישראל, שהרי מלאכתו נעשית מחוץ לארץ.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הקדר רשאי למכור אף לחשוד על השביעית חמישה כדי שמן וחמישה עשר כדי יין, משום שכמות כזו דרכה להיאסף מן ההפקר; ומכיוון שכלי השמן וכלי היין אינם מתחלפים זה בזה, אין חשש שיביא יותר מכך. עוד למדנו שכמות גדולה מזו מותרת במכירה לנוכרי אף בארץ ישראל, וכן לישראל שבחוץ לארץ, שאין לחוש שיחזיר את הכלים לארץ.