לפנינו משנה ו' בפרק ה' של מסכת שביעית, העוסקת בשאלה אילו כלים רשאי האומן למכור בשנת השמיטה. עניינה של המשנה הוא באדם החשוד שאינו משמר את דיני השביעית, ובשאלה מתי נחשבת המכירה לו כסיוע בידי עוברי עבירה ומתי לא.
"אלו כלים שאין האומן רשאי למוכרם בשביעית":
המשנה מונה את הכלים שאין האומן רשאי למכור בשביעית למי שחשוד שלא לשמור את הלכותיה:
"מחרשה וכל כליה" - המחרשה וכל הכלים הנלווים אליה, מפני שהקונה ישתמש בהם לחרישה.
"העול" - העול, המשמש אף הוא לצורך חרישה.
"והמזרה" - כלי הזרייה, שבו זורים את התבואה.
"והדקר" - מעדר, שהיה בשימוש בתהליך הנטיעה וכדומה.
"אבל מוכר הוא":
לעומת אלה, מותר לאומן למכור לו את הכלים הבאים:
"מגל יד" - מגל קטן מאוד, המשמש לצרכים ביתיים בלבד.
"ומגל קציר" - אף מגל המשמש בפועל לקצירה.
"ועגלה וכל כליה" - עגלה וכל אביזריה.
הטעם להיתר: כלים אלו יכולים לשמש להבאת הכמויות הקטנות המצויות מן ההפקר בשמיטה, ואין הם מיועדים בהכרח לדבר שהקונה עומד להשתמש בו לעבירה ולהפרת דיני השביעית.
הכלל שקבעה המשנה:
המשנה מסכמת: "זה כלל: כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה - אסור; לאיסור ולהיתר - מותר":
"כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה - אסור" - כל כלי שדרך השימוש בו מיועדת באופן בלעדי לדבר שהוא עבירה, כגון הכלים המשמשים לחרישה, אסור למוכרו.
"לאיסור ולהיתר - מותר" - כלי שאפשר להשתמש בו הן לאיסור והן להיתר, כגון המגל שיכול לשמש לקצירה האסורה אך גם לשימוש המותר, מותר למוכרו, ואנו מניחים שהקונה ישתמש בו להיתר ולא לאיסור.
לסיכום: במשנה זו למדנו את גדרי מכירת כלים בשביעית לחשוד על עבירותיה: כלים שכל מלאכתם מיוחדת לעבירה - המחרשה וכליה, העול, המזרה והדקר - אסורים במכירה; ואילו כלים העשויים לשמש גם להיתר - מגל יד, מגל קציר ועגלה וכל כליה - מותרים, שכן אפשר להשתמש בהם לצרכים המותרים ולהבאת פירות ההפקר. וזה הכלל שקבעה המשנה: מלאכתו מיוחדת לעבירה - אסור, לאיסור ולהיתר - מותר.