שביעית, פרק ה', משנה ד'. משנה זו דנה בתוצרת שגדלה בעיקרה בשנה השישית, לפני השביעית, וכל הנדרש בשנה השביעית הוא עקירתה מן השדה. מהי הדרך הראויה לעשות זאת?
שלושת המקרים שבמשנה:
"לוף של ערב שביעית שנכנס לשביעית" - סוג של בצל הנמצא אמנם בקרקע במהלך השביעית, אך אינו גדל בה; גדילתו מסתיימת עוד לפני כן.
"בצלים הקייצים" - בצלי הקיץ, שאף הם מסיימים את גדילתם בשנה השישית.
"פואה של עידית" - ירק שנעשה בו שימוש לצביעת דברים, הגדל ב'עידית' - שדה משובח מאוד.
המשותף לשלושתם: מדובר בתוצרת מותרת, שכן גדילתה הייתה בשנה השישית, והיא רק נשארה בקרקע עד השנה השביעית.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל בדרך העקירה:
"בית שמאי אומרים: עוקרין אותן במארופות של עץ" - במגרפות העשויות עץ, שאינה דרך העקירה הרגילה. הטעם: נדרש כאן שינוי, לעשות זאת בשיטה שונה מן המצוי, כדי שלא ייראה האדם כמי שעובד את הקרקע בשביעית.
"ובית הלל אומרים: בקרדומות של מתכות" - מותר להשתמש בכלים העשויים מתכת.
בהבנת שיטת בית הלל נאמרו שני אופנים:
יש המבינים שמאחר שהותר להשתמש במתכת, אין כאן דרישת שינוי כלל, שכן בשימוש במתכת אין שינוי מן הרגיל.
ויש המבינים שעצם השימוש בקרדומות במקום במעדרים - כלומר בסוג של את - יש בו לכל הפחות שינוי מינימלי; אלא שאין הם דורשים את השינוי המקסימלי.
"ומודים בפואה של צלעות":
בית שמאי מודים אף הם בפואה זו - אותו צמח צביעה עצמו, אלא שהוא בא מן ה'צלעות'. הסברים שונים נאמרו למה מתייחסת לשון זו, אך המכנה המשותף בין ההבנות הוא שעקירתה מן האדמה קשה בהרבה. לפיכך מודה גם בית שמאי שניתן לעקור אותה בקרדומות של מתכות.
לסיכום: במשנה זו למדנו על תוצרת שגדלה בשנה השישית ונשארה בקרקע עד השביעית, ועל אופן עקירתה: בית שמאי מצריכים שינוי מדרך העקירה הרגילה - מארופות של עץ, כדי שלא ייראה כעובד את הקרקע; בית הלל מתירים קרדומות של מתכת, ובהבנת דעתם נחלקו אם אין כאן דרישת שינוי כלל או שינוי מינימלי בלבד; ובפואה של צלעות, שעקירתה קשה במיוחד, מודים הכול שעוקרים אותה בקרדומות של מתכת.