שביעית, פרק ב', משנה ב'. המשנה פותחת: "הטומן את הלוף בשביעית" - אדם הטומן בתוך הקרקע לוף, שהוא מין הדומה לבצל. הטמנה זו נעשית בשנת השמיטה, שכן דרכם של בני אדם היתה לאחסן את הבצלים ואת המינים הדומים להם בתוך הקרקע, וזו היתה אחת הדרכים המקובלות לשמירתם.
הטעם לתנאים שקבעו חכמים:
אין להטמין את הלוף כשהוא מפוזר על פני השדה כולו, משום שהדבר נראה כשתילה מחדש בשביעית. לפיכך נקבעו שיעורים לאופן ההטמנה, שמהם ניכר כי כל מטרתה אחסון בלבד ולא נטיעה.
שיטת רבי מאיר:
"לא יפחות מסאתים" - אין להטמין בקרקע פחות משתי סאין, שהן שנים עשר קבין, כלומר כמות גדולה יחד.
"עד גובה שלושה טפחים" - עובי הערימה יהיה שלושה טפחים.
"וטפח עפר על גביו" - ולאחר מכן מניח טפח של עפר על גבי הלוף.
רק בכמות גדולה כזו, לדעת רבי מאיר, ברור לכל שאין כאן שתילה של הלוף אלא אחסון בלבד.
שיטת חכמים:
חכמים סוברים שאין צורך בכמות גדולה כל כך:
"לא יפחות מארבעה קבין" - די בארבעה קבין, שהם שליש מן השיעור שנקב רבי מאיר (שנים עשר קבין).
"עד גובה טפח" - אף מבחינת הגובה והשטח שהערימה תופסת בקרקע, השיעור הוא שליש בלבד מדעת רבי מאיר, שאמר שלושה טפחים.
"וטפח עפר על גביו" - בנקודה זו שווים שני התנאים: כמות העפר המונחת על גבי הלוף היא טפח, כשיעור שאמר רבי מאיר.
מקום ההטמנה:
המשנה מסיימת: "וטומנן במקום דריסת אדם" - יש להטמין את הלוף במקום שדרכם של בני אדם לדרוך בו, וזאת כדי להבטיח שלא יצמח: דריסת הרגלים שם מונעת את צמיחתו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דיני הטמנת הלוף בקרקע בשנת השביעית לצורך אחסון, ואת התנאים שנקבעו כדי שלא ייראה הדבר כשתילה: לדעת רבי מאיר - סאתים, בגובה שלושה טפחים וטפח עפר על גביו; ולדעת חכמים - ארבעה קבין, בגובה טפח וטפח עפר על גביו. כן למדנו שההטמנה נעשית במקום דריסת אדם, כדי שהלוף לא יצמח.