שביעית, פרק ד', משנה י'. בפרשת שופטים אוסרת התורה לקצוץ עץ פרי, וזהו איסור 'בל תשחית' - אין להביא את העץ לידי אבדון. אולם אם דמי עציו של האילן מרובים על שווי הפירות שהוא מגדל, מותר לקצצו. היתר זה נאמר בשאר שנות השנים, אך לא בשנת השמיטה.
החידוש בשנת השמיטה:
בשביעית, לאחר שהחל האילן להוציא פירותיו, מתעורר חשש נוסף: כפי שלמדנו במשניות הקודמות בעניין קדושת שביעית, הפרי עצמו קדוש, ואסור לגרום לו הפסד. איסור זה נפרד מהלכות 'בל תשחית' והוא מדין שביעית. מכאן שאלת המשנה: מאיזה שלב אסור לקצוץ את העץ, אף אם עציו שווים יותר מפירותיו - כלומר, מאיזה שלב בהוצאת הפירות אין רשות להפסידם?
שיטת בית שמאי:
המשנה קובעת שכל אילן נידון לפי הזמן שבו החל להוציא פרי - "משיוציא". לדעת רש"י הכוונה להוצאת הפרי, ואילו הרמב"ם מבין שהדבר נאמר אף מן הנקודה שבה החל האילן להנץ עלים. זו שיטת בית שמאי.
שיטת בית הלל - כל מין ומין בפני עצמו:
חרובים: משהגיע פרי החרוב לשלב שבו הוא מתחיל להשתלשל ולרדת כשלשלת, כשרשרת. מרגע זה אסור לקצוץ את העץ, שכן הקוצץ עומד לגרום להשחתת הפרי ולאובדנו.
ענבים: מרגע שניתן לראות בהם גרעין, כלומר משהחלו להוציא גרעין בתוכם.
זיתים: מרגע שהחלו להוציא ניצנים.
שאר עצי הפרי: משהחלו לחנוט - כדברי בית שמאי, שהפרי החל להיווצר, או לפי הרמב"ם משהחל להוציא עלים.
יוצא אפוא שבית הלל חולק על בית שמאי בפירות מסוימים אלו בלבד.
מאימתי חוזר ההיתר:
כל אילן שהבשיל היטב מעבר לשלב זה, עד שהגיע לזמן שבו ניתן להפריש ממנו מעשרות - כפי שהזכרנו על פי המשנה במסכת מעשרות, שלכל מין קבוע זמן שבו הוא נחשב מבושל דיו לחיוב מעשרות - מותר לקצצו, שכן הפרי לא ילך לאיבוד. משהגיע הפרי לדרגת התפתחות זו, הוא יכול להיכנס לבית, כפי שלמדנו במשנה הקודמת; הוא נחשב פרי מבושל, ואין בקציצת העץ הפסד.
"כמה יהא בזית ולא יקוצנו":
כאן שואלת המשנה גם לגבי שאר השנים: איזו כמות צריך עץ הזית לייצר כדי שייאסר לקצצו? תשובת המשנה: "רובע" - רבע הקב של זיתים. משהוא מוציא כמות זו, אסור לקצצו.
ואף זאת דווקא בזית, שהוא חשוב ומשמעותי יותר משאר האילנות. בעץ אחר לא ייאסר הקציצה אלא כשהוא מוציא קב פירות שלם - פי ארבעה מן השיעור שנאמר בזית, שאינו אלא רובע הקב.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: "הכל לפי הזית" - הכל תלוי באיכות הזית. אם זהו זית משובח או עץ מיוחד במינו, ייאסר לקצצו אף בפחות מרובע הקב.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי מלבד איסור 'בל תשחית' הקיים בכל השנים - שנדחה כאשר עצי האילן שווים יותר מפירותיו - קיים בשביעית איסור נוסף מחמת קדושת הפירות ואיסור הפסדם. בית שמאי קובע שיעור אחד לכל האילנות, "משיוציא", ובית הלל קובע לכל מין את זמנו: חרובים משישתלשלו, ענבים משיוציאו גרעין, זיתים משיניצו, ושאר האילנות משיחנטו. משהגיע הפרי לזמן המעשרות שוב מותר לקצוץ, שאין כאן הפסד. ובשיעור הכמות: בזית רובע הקב, בשאר האילנות קב שלם, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל הכל לפי חשיבותו של הזית.