שביעית, פרק ד', משנה ט'. בשתי המשניות הקודמות למדנו את היסוד שיש להמתין עם אכילת פירות שביעית עד שיבשילו כראוי, ועמדנו על כך שבסוגי פירות מסוימים - תאנים וענבים - קיים שלב מוקדם, קודם שהבשילו כדי מידת הכנסתם לבית, שבו הם ראויים כבר לאכילה בשדה.
סוג הפרי הבא שהמשנה דנה בו לפי אמת מידה זו הוא הזיתים.
שלבי ההבשלה של הזיתים:
"משיכניסו רביעית לסאה" - משהבשילו הזיתים עד כדי שניתן להפיק מהם רביעית הלוג של שמן מסאה של זיתים (בסאה עשרים וארבעה לוג, ורביעית הלוג היא אחד חלקי תשעים ושישה), משהגיעו לכמות השמן שהם מסוגלים לה - "פוצע ואוכל בשדה". שוברים כל אחד מן הזיתים ואוכלים אותו; היו רגילים לשוברם כדי לרככם ולהמתיקם מעט, ולאוכלם בשדה ולא בבית. שלב זה מתיר את האכילה בלבד, ולא סיכה בשמן, שכן המנהג היה לאוכלם בלבד בשלב זה.
"הכניסו חצי לוג" - משהבשילו הזיתים עד לנקודה שבה ניתן להפיק מהם חצי לוג שמן מסאה, כפליים מן הכמות הראשונה - "כותש וסך בשדה". בשלב זה כותשים אותם וסך את השמן על גופו, בשדה ולא בבית.
"הכניסו שליש" - לשלב זה שני ביאורים: (א) משגדלו הזיתים שליש מכלל גידולם; (ב) אף אם לא גדלו שליש מגידולם, ניתן להפיק מהם שליש מכמות השמן שיוכלו לייצר בהבשלתם המלאה. משהגיעו לשלב זה - "כותש בשדה וכונס לתוך ביתו". ראוי לציין שהאמור "בשדה" אינו לדווקא: בשלב זה ניתן להכניסם ישירות אל תוך הבית.
ממשיכה המשנה: "וכן כיוצא בהן בשאר שני שבוע חייב במעשרות" - בשלב הסופי הזה של שליש מגידולם, אף בשאר שני השבוע, השנים שאינן שנת שמיטה ושבהן חלה חובת הפרשת מעשרות, הפרי חייב במעשרות.
שאר פירות האילן:
ההלכות שהוזכרו לגבי השדה ולגבי השלב המוקדם נאמרו בתאנים, בענבים ובזיתים. אולם בכל שאר סוגי פירות האילן, משהגיעו לזמן שבו חלה עליהם חובת המעשרות - השלב המאוחר - הוא גם שלבם לעניין שמיטה. אין בהם הבדל בין בשדה לשלא בשדה, והכול תלוי במועד שבו ניתן להכניסם אל תוך הבית, ולפיכך השלב המאוחר הוא השלב שבו הם חייבים במעשרות.
במקום אחר, במסכת מעשרות, נידונים שלבי החיוב של כל אחד ואחד מפירות האילן. משמגיע הפרי לאותם שלבים של מעשרות, מותר לאוכלו בשביעית: אין בכך הפסד, אלא אכילה כמשמעה - "לאכלה", כלשון הפסוק, לצורך אכילה.