שביעית, פרק ד', משנה ו'. משנה זו עוסקת בשני עניינים: אופן קציצת הגפנים והקנים בשביעית, וקשירתו של ענף שנשמט מן האילן.
קציצת קצות הגפנים והקנים בביצה:
המשנה קובעת: "הקוצץ את קצות הגפנים" - היינו את זנבות הגפנים - "או הכורת קנים בביצה", עליו לקצוץ במרחק של טפח לפחות מן הקרקע. הטעם: אם יקצוץ קרוב מזה, ייראה הדבר כאילו הוא מכשיר את הקרקע לנטיעה.
שיטת רבי עקיבא:
רבי עקיבא אומר שאין צורך לקצוץ דווקא במרחק טפח מן הקרקע, אלא קוצץ כדרכו, ובכל אחד מן הכלים הבאים:
קרדום.
מגל - הכלי המשמש בדרך כלל לחיתוך ולקצירת התבואה.
מסור.
וכן כל כלי אחר שירצה להשתמש בו.
לדעת רבי עקיבא אין כאן חשש שייראה הדבר כמיטיב עם הקרקע בשמיטה.
אילן שנשמט ממנו ענף:
אילן שענף נשמט ממנו - כלומר נשבר באופן חלקי בלבד ולא נשבר לגמרי - מותר לקשור אותו בשביעית. אין הקשירה נעשית כדי שהענף יתחבר אל האילן בחיבור של קבע, שכן דבר זה אסור, אלא רק כדי שמצבו לא יחמיר מכפי שהוא עתה: החזקת הענף כנגד האילן תמנע ממנו ליפול לגמרי.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה דינים: הקוצץ את קצות הגפנים או הכורת קנים בביצה מרחיק טפח מן הקרקע, שלא ייראה כמכשיר את הקרקע לנטיעה; רבי עקיבא סובר שקוצץ כדרכו בקרדום, במגל, במסור ובכל כלי שירצה, ואין בכך חשש הטבת הקרקע; ואילן שנשמט ממנו ענף - מותר לקשרו בשביעית, לא לחיבור של קבע אלא כדי שלא יחמיר מצבו.