לפנינו משנה ה' בפרק ד' של מסכת שביעית, העוסקת בקציצת ענפים מן העץ - באילו אופנים מותר להגן על מקום החיתוך, ומתי הקציצה עצמה נחשבת עבודה האסורה בשביעית.
"המבקיע בזית":
"המבקיע בזית" - הקוצץ ענפים מעץ הזית ומבקש להגן על מקום הקציצה, שהוא כפצע פתוח בעץ.
"לא יכפהו בעפר" - אסור לו לכסות את מקום החיתוך בעפר, שכן משנרטב העפר הוא נהפך לחומר בוצי המגן על העץ. כיסוי זה מועיל לעץ ומשביח אותו, ומלאכה כזו אסורה בשביעית.
"אבל מחסהו באבנים ובקש" - מותר להגן על מקום הקציצה בכיסוי של אבנים או קש, שהוא מגן בלבד ואינו מוסיף תועלת לעץ.
"הקוצץ קורות שקמה":
הדין דומה במי שקוצץ את קורות עץ השקמה, שהיו משמשות לבניין: "לא יחפהו בעפר" - אין לכסות את מקום החיתוך בעפר, "אבל מחסהו באבן ובקש" - ומותר לכסותו באבנים או בקש.
"אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית":
הלכה נוספת נאמרה בעץ השקמה, שהיו קוצצים את ענפיו לצורך עצי בניין: אסור לקצוץ 'בתולת שקמה' - עץ שמעולם לא נקצץ קודם לכן, והקציצה הנוכחית היא הראשונה בו. הטעם: "מפני שהיא עבודה" - הקציצה הראשונה נחשבת מלאכה המועילה לאילן ומשביחה אותו, ולפיכך אסורה בשביעית.
שיטת רבי יהודה:
רבי יהודה מחלק בין אופני הקציצה: "כדרכה" - הקוצץ בדרך הרגילה, אסור. ומהי הדרך הרגילה? שהיו רגילים לקצוץ למטה מעשרה טפחים, אך מעט מעל פני הקרקע. אם קצץ שלא כדרכה, מותר לעשות כן אף בשביעית, ושני אופנים לכך:
"או מגביה עשרה טפחים" - קוצץ למעלה מעשרה טפחים, שאין זו הדרך הרגילה.
"או גומה מעל הארץ" - ההיפך הגמור: קוצץ עד שלא נותר דבר הבולט מן הקרקע, וגם זו אינה הדרך הרגילה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שאין מכסים את מקום הקציצה בזית ובקורות השקמה בעפר, מפני שכיסוי זה משביח את העץ, אך מותר להגן עליו באבנים ובקש. עוד למדנו שאין קוצצים בתולת שקמה בשביעית, מפני שקציצתה הראשונה נחשבת עבודה המועילה לאילן, ולדעת רבי יהודה האיסור הוא דווקא בקוצץ כדרכה - ואם קצץ למעלה מעשרה טפחים או בסמוך לקרקע ממש, מותר.