לפנינו משנה ד' בפרק ד' של מסכת שביעית, העוסקת בדין 'המדל בזיתים' בשנת השמיטה. 'מדל' פירושו להסיר חלק מעצי הזית הנטועים קרוב מדי זה לזה, שכן כדי שהעצים יגדלו כראוי דרוש מרווח מתאים ביניהם. המדל בזיתים, אם כן, הוא מי שעוקר כמה מעצי הזית שבמטעו הנטועים בצפיפות.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל:
"בית שמאי אומרים: יָגוֹם" - בית שמאי חוששים שהעושה כן בשמיטה ייראה כמי שמכשיר את הקרקע שממנה עקר את העצים לצורך נטיעה. לפיכך עליו לגדוע את גזע העץ באופן שיישאר מעט מן הגזע ומן השורשים במקומם, ובכך יתברר שאין בכוונתו להשתמש בקרקע שמתחתיו לנטיעה.
"בית הלל אומרים: מְשָׁרֵשׁ" - לדעת בית הלל אין לחשוש לכך, ורשאי הוא לעקור את העץ עד שורשיו, אף שלמראית העין נדמה כאילו הוא מכין את המקום לנטיעה.
אף על פי כן, "ומודים במחליק עד שיגום" - בית הלל מודים לבית שמאי במקרה של 'מחליק', כלומר כשעוקר כמה אילנות במקום אחד ויוצר שם שטח פנוי ומיושר. במקרה זה אין הוא רשאי לעקור את עצי הזית אלא אם ישאיר חלק מן השורשים במקומם, כדי שיהיה ברור שאינו עומד לנטוע שם.
הגדרת המושגים:
"איזהו המדל? אחד או שנים" - העוקר עץ אחד או שניים.
"המחליק? שלושה זה בתוך זה" - העוקר שלושה עצים הסמוכים זה לזה, שבכך נוצר שטח פנוי אחד. זהו המקרה שבו מודים בית הלל לבית שמאי שיש להשאיר חלק מן השורשים במקומם.
"במה דברים אמורים?"
"מתוך שלו" - כל האמור נאמר כאשר אדם עוקר את העצים משדהו שלו, שבו קיים החשש שייראה כמכשיר את הקרקע לנטיעה.
"מתוך של חברו - אף המחליק ישרש" - העוקר משדה חברו, אף היוצר שטח פנוי רציף רשאי לשרש ולעקור אף את השורשים, שכן בשדה של אדם אחר אין חשש שייראה כמכשיר את השדה לנטיעה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין המדל בזיתים בשמיטה: לדעת בית שמאי יש לגום ולהשאיר מקצת הגזע והשורשים, מפני מראית העין של הכשרת הקרקע לנטיעה, ולדעת בית הלל מותר לשרש. בית הלל מודים לבית שמאי ב'מחליק' - עקירת שלושה עצים סמוכים היוצרת שטח פנוי - ואילו 'מדל' הוא עקירת עץ אחד או שניים. וכל זה בשדה שלו; בשדה חברו, אף המחליק משרש, שאין שם חשש מראית העין.