שביעית, פרק ד', משנה ג'. המשנה עוסקת ביחסי ישראל והגויים בשנת השמיטה: בעסקאות הנעשות עמם, בברכה הניתנת להם ובשאלת שלומם.
"חוכרין נירין מן הגויים בשביעית":
מותר לאדם לקבל מגוי שדה בתורת חכירות. החכירות היא סוג של אריסות, שבה אין נותנים לבעל השדה אחוז מסוים מן התוצרת, אלא סכום קבוע. עסקה זו מותרת ב"נירין" - שדות חרושות - בשנת השמיטה, כדי לזרוע במוצאי שביעית, בשנה שלאחר השמיטה, אף על פי שהדבר גורם לגויים לחרוש את השדות בשביעית. מאחר שאינם יהודים, מותר להם לחרוש בשמיטה, ואף שישראל גורם להם לכך - אין בזה איסור.
אולם עסקה כזו אין לעשות עם ישראל, שכן בכך גורם לו לחרוש עבורו את השדה בשביעית, כדי שיהיה לו שדה חרוש היטב במוצאי שביעית.
"מחזיקין ידי גויים בשביעית, אבל לא של ישראל":
מותר לחזק את ידיהם של נכרים העושים מלאכה בשמיטה, אך אין לחזק את ידיו של יהודי. ומהו חיזוק הידיים? כפי שמבאר הרב: לאחל לו "יישר כוחך" - הברכה המכונה בפינו 'יישר כח', שמשמעה כפשוטו לְיַשֵּׁר את כוחו, שיהיה מיושר. ברכה זו הרשות נתונה לתת לנכרים העושים מלאכה בשביעית, שכן מבחינתם אין בכך איסור כלל; אך ליהודי אין לאחל זאת, שהרי הוא עובר עבירה ומפר את התורה.
"ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום":
מאחר שמותר לתת ברכה לגויים, מותר גם לשאול בשלומם ולהתעניין במצבם, וזאת מפני דרכי שלום עם שכנינו שאינם יהודים.
הגמרא במסכת גיטין מבארת שורה זו במשנה: פשיטא שמותר לשאול בשלומם - אם מותר לברכם על מלאכתם בשמיטה, קל וחומר שמותר לשאול בשלומם. אלא שהמשנה באה לחדש כי מותר לשאול בשלומם אף בימי חגיהם, על אף החשש שהדבר עלול להביאם להודות לאלוהיהם. וקבעו חז"ל, שאף על פי חשש זה מותר לשאול בשלומם ובטובתם אפילו בחגיהם.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי מותר לחכור מן הגויים שדות חרושות בשביעית לצורך זריעה במוצאי שביעית, אף שהדבר גורם להם לחרוש בשמיטה, ואילו עם ישראל אין לעשות עסקה כזו; שמותר לחזק את ידי הנכרים העושים מלאכה בשביעית בברכת "יישר כוחך", אך לא את ידי היהודי העובר עבירה; ושמותר לשאול בשלומם מפני דרכי שלום, ואף בימי חגיהם.