שביעית, פרק ד', משנה ב'. המשנה שלפנינו עוסקת בשדה שנעשו בו מלאכות בשנת השביעית, ובשאלה אם מותר לזרעו לאחר צאתה - ולאחר מכן בדין אכילת פירותיו של אותו שדה ובשאלת הכרת הטוב לבעליו.
"שדה שנתקווצה":
שדה שהוסרו ממנו הקוצים במהלך השמיטה, והמלאכה נעשתה לצורך השנה שלאחר השביעית - כדי שניתן יהיה לנצל את השדה לאחריה. אף שלא היה מותר לעשות מלאכה זו, קובעת המשנה: "תיזרע במוצאי שביעית" - מותר לזרוע את השדה לאחר שנסתיימה השביעית, על אף שהמלאכה נעשתה בתוכה.
"שדה שנטייבה":
כלומר שדה שנחרש היטב - הרב מסביר שמדובר בחרישה יסודית מאוד. להבנת הדין יש להקדים כי משנתנו מדברת בזמן של סכנה, שבו דרש השלטון סכום מס מסוים מכל שדה ושדה. מפני הסכנה שנשקפה ליהודים הותר להם לחרוש את שדותיהם אף בשמיטה, כדי שיוכלו להעלות את התבואה הנחוצה לתשלום המס. אולם היתר זה ניתן לחרישה אחת בלבד; חרישה שנייה, שהיא הטיוב היסודי, לא הותרה, שכן לא היה בה צורך לצורך תשלום המס.
ומכאן שני המקרים שבמשנה:
"שנטייבה" - מי שחרש פעם שנייה אף בזמן הסכנה, שבו הותרה לו חרישה אחת בלבד.
"או שנידיירה" - מי שזיבל את שדהו בהעמדת דירים לבהמות באופן שלא הותר. כפי שנתבאר קודם במסכת, שיטת הדירים מבוססת על כך שהבהמות מייצרות את הזבל, אך היא הותרה בדרכים מסוימות בלבד, וכאן נהג האדם באופן שאינו מותר על פי ההלכה.
בשני המקרים הללו - בין שחרש פעמיים ובין שזיבל באופן אסור - הדין הוא "לא תיזרע במוצאי שביעית", ואין הוא רשאי לזרוע בשדה זה לאחר שנסתיימה השביעית.
אכילת פירותיה בשביעית:
לאחר מכן חוזרת המשנה לשדה שנטייבה, ודנה בדינו בתוך שנת השמיטה עצמה ולא לאחריה:
בית הלל אומרים: "אין אוכלין פירותיה בשביעית" - אין לאכול את פירותיו של אותו שדה בשמיטה.
בית שמאי אומרים: "אוכלין" - מותר לאכול את הפירות בשביעית.
הרא"ש מבאר שמדובר בפירות אילן, ובהם מותרת האכילה בשביעית משום שעצי הפרי מפירים בכל מקרה. לפיכך, אף שנעשתה בשדה חרישה נוספת, מכיוון שאלו פירות אילן - מותר לאכלם.
החזקת טובה לבעל השדה:
מכאן עוברת המשנה למחלוקת נוספת שבין בית שמאי ובית הלל: שדה המצמיח מאליו, בין ירקות ובין פירות וכדומה, והכול רשאים לאכול ממנו - האם רשאים האוכלים להחזיק טובה לבעל השדה ולהביע לו הכרת הטוב?
בית שמאי אומרים: אין מחזיקין לו טובה, שכן התורה הפקירה את הפירות.
בית הלל אומרים: מותר להחזיק טובה ולהביע הכרת הטוב כלפי בעל השדה, אף על פי שהתורה הפקירה את פירותיו ותוצרתו.
רבי יהודה אומר בדיוק להיפך, ולדבריו זו אחת הדוגמאות שבהן היו בית שמאי דווקא המקלים - והתירו להחזיק טובה, ובית הלל היו המחמירים ואמרו שאסור להחזיק טובה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי שדה שנתקווצה בשביעית לצורך השנה שלאחריה - נזרע במוצאי שביעית, ואילו שדה שנטייבה בחרישה שנייה בזמן הסכנה, או שנידיירה באופן שלא הותר - אינו נזרע במוצאי שביעית. עוד למדנו את מחלוקת בית שמאי ובית הלל באכילת פירותיו של שדה שנטייבה בשביעית, ובביאור הרא"ש שההיתר נאמר בפירות אילן; ואת מחלוקתם בהחזקת טובה לבעל השדה, ואת דעת רבי יהודה ההופכת בה את השיטות.