לפנינו משנה א' בפרק ד' של מסכת שביעית. המשנה עוסקת בליקוט עצים, אבנים ועשבים מן השדה בשנת השמיטה, ובשלבי התקנות שתיקנו חכמים בעניין זה מפני שרבו עוברי עבירה.
"בראשונה היו אומרים":
לשון המשנה: "מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שלו, כדרך שהוא מלקט מתוך של חברו - את הגס הגס". מעיקר הדין היה אדם רשאי בשנת השמיטה ללקט משדהו עצים, אבנים ועשבים, כדרך שהוא מלקט משדה חברו, ובלבד שייטול את הגדולים שבהם בלבד.
ביאור הראשונים בלשון "כדרך שהוא מלקט מתוך של חברו":
בשדה חברו: מותר ללקט הן את הפריטים הגדולים והן את הקטנים.
בשדהו שלו: רק את הגדולים - זו כוונת "את הגס הגס" - ואילו את הקטנים אינו מלקט.
טעם ההיתר בליקוט הגדולים בלבד: כאשר אדם נוטל את הפריטים הגדולים לבד, ניכר וברור שכוונתו לצורך העצים, האבנים או העשבים עצמם, שהוא זקוק להם, ולא כדי לשפר את השדה לקראת זריעה.
"משרבו עוברי עבירה":
לאחר שרבו עוברי העבירה, שהיו מלקטים בשדותיהם אף את הפריטים הקטנים וטוענים שאין אלו אלא הגדולים, "התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה, וזה מלקט מתוך של זה" - אין אדם מלקט משדהו שלו, אלא משדהו של אחר. שכן בליקוט משדהו עצמו יבוא אדם ללקט אף את הקטנים, ודבר זה נאסר משום שנראה כמשביח את שדהו לזריעה, אף שאין זו כוונתו; אך בליקוט משדה חברו אין הדבר נראה כהשבחת השדה.
"שלא בטובה":
המשנה ממשיכה שהליקוט משדה חברו נעשה "שלא בטובה" - בלי להחזיק לו טובה ובלי להביע כלפיו הכרת תודה. ויש המבארים בפירוש הדברים, שלא תהא ביניהם שום הסכמה של "אני אעשה את שדך ואתה תעשה את שדי", אלא כל אחד ילקט בשדותיהם של אנשים שונים.
"ואין צריך לומר שקצץ להם מזונות":
מכל שכן, מלבד האיסור להחזיק טובה ולערוך עסקה הדדית עם החבר, בוודאי אין רשות לומר לו שיינתנו לו מזון או ארוחות בתמורה לביצוע העבודה. קציצת מזונות אינה מותרת כלל.
תוספת הראשונים - תקנה נוספת:
הראשונים מוסיפים על משנתנו, כי אף לאחר התקנה שיהא אדם מלקט משדהו של אחר, חשדו חכמים שאנשים מלקטים משדות אחרים בטענה שהדבר נעשה שלא בטובה וללא הסכמה הדדית, ובמציאות אין הדבר כן. לפיכך תיקנו תקנה נוספת:
שלא ילקט משדהו של אדם כלל, אלא "ממנא קרוב וממנא מצוי" - דברים שמצויים בבתיהם ובחצר הסמוכה בלבד.
ויש אומרים שילקט מן ההפקר, כדי להבטיח שלא יבוא להכשיר את שדותיו לזריעה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה שלבים בהלכות ליקוט עצים, אבנים ועשבים בשמיטה: מעיקר הדין ליקט אדם משדהו את הגס הגס בלבד, שבכך ניכר שכוונתו לצורך הפריטים ולא להשבחת השדה; משרבו עוברי עבירה שליקטו אף את הקטנים, התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה ושלא בטובה, וכל שכן שלא בקציצת מזונות; ולאחר מכן הוסיפו הראשונים תקנה שלא ילקט משדה כלל, אלא מן הקרוב והמצוי שבבית ובחצר, או מן ההפקר - הכל כדי שלא יבוא להכשיר את שדהו לזריעה.