שביעית, פרק ג', משנה י'. משנה זו דנה במי שמבקש לבנות גדר בשנת השמיטה, ובשאלה מה דינו של העפר הנחפר לצורך הבנייה.
"הבונה גדר בינו ובין רשות הרבים - מותר להעמיק עד הסלע":
הרוצה לבנות גדר בין שדהו ובין רשות הרבים, רשאי לחפור לצורך יסודות הגדר ולהעמיק עד שיגיע אל הסלע הקשה, ואין מגבילים אותו בשיעור החפירה.
לכאורה היה מקום לחוש שהחופר בשמיטה נראה כמי שחופר לצורך נטיעה. אלא שאין זו הדרך הרגילה - אין אדם נוטע בין שדהו לרשות הרבים - ולפיכך אין כאן חשד, והותר לו להעמיק עד הסלע.
"מה יעשה בעפר?":
בשאלת העפר שהוציא מן החפירה נחלקו התנאים:
"סוברו ברשות הרבים ומסקנו" - דברי רבי יהושע: "סוברו" מלשון סיבור, כלומר צובר וכונס את העפר. לדעת רבי יהושע יצבור את העפר ברשות הרבים וישתמש בו לתיקונה: יעשה ממנו ערימות, וממלא בו בהדרגה את הבורות שברשות הרבים.
רבי עקיבא חולק: "כדרך שאין מקלקלין רשות הרבים, כך לא יתקנו": כשם שאין אדם רשאי לעשות קלקול או מכשול ברשות הרבים, כך אין הוא רשאי לעשות בה תיקון. אין הדבר מסור לו, ואף אין לו זכות לעשותו. כשם שאין רצוננו שיצבור עפר ברשות הרבים, כך אין רצוננו שימלא בו את הבורות.
"סוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין":
לדעת רבי עקיבא יצבור את העפר בתוך שדהו, ובאותו אופן שנוהגים המזבלין - כדרך שלמדנו לעיל, שרשאי אדם להוציא את הזבל לשדהו ולצברו בשלוש אשפתות גדולות. אף כאן ינהג באותה דרך עצמה.
"וכן החופר בור ושיח ומערה":
הדין זהה בכל חפירה - בור, שיח, מערה או כל גומה שבאדמה: את העפר משאיר בתוך שדהו. ובשנת השמיטה עושה זאת בדרך שלוש הערימות, ובכך אין הוא נראה כמתקן את שדהו.
לסיכום: במשנה זו למדנו שהבונה גדר בין שדהו לרשות הרבים מעמיק עד הסלע, שכן אין חשד שחפירתו לצורך נטיעה. בדין העפר נחלקו רבי יהושע - שיצברנו ברשות הרבים ויתקן בו את הבורות, ורבי עקיבא - שכשם שאין מקלקלין רשות הרבים כך אין מתקנין אותה, ולפיכך יצבור את העפר בתוך שדהו כדרך המזבלין. וכן הדין בחופר בור, שיח ומערה.