לפנינו משנה ט' בפרק ג' של מסכת שביעית. המשנה עוסקת בשאלה מהיכן רשאי אדם ליטול אבנים לצורך בנייה, ובאילו תנאים לא ייראה כמי שמכשיר ומיטיב את שדהו.
"אבני כתף באות מכל מקום":
אבני כתף הן אבנים כבדות שנושאים אותן על הכתף, והמשנה קובעת כי הן באות מכל מקום - ואף מן השדה של האדם עצמו. הטעם לכך: כיוון שאבנים אלו כבדות וזקוקות לכתף כדי לשאתן, ברור לכל הרואים כי הוא נוטל אותן לצורך בנייה, ולא כדי להיטיב ולהכשיר את שדהו. להגדרתן המדויקת של אבנים אלו נחזור בהמשך המשנה.
"והקבלן מביא מכל מקום":
מי שהוא קבלן בנייה רשאי להביא מכל מקום, ואף אבנים קטנות מאוד. הטעם: מכיוון שהבנייה היא מקצועו, יודעים הכל שהוא נוטל את האבנים לצורכי בנייה ולא מטעם אחר.
"ואלו הן אבני כתף":
כיצד מגדירה המשנה את אבני הכתף? בכך נחלקו התנאים:
רבי מאיר: "כל שאינו יכול לינטל ביד אחת" - כל אבן שאין האדם יכול לשאתה בידו האחת בלבד ולקחתה בנקל. זוהי הגדרה פשוטה ונוחה יותר.
רבי יוסי: "אבני כתף כשמן" - שמן מלמד עליהן, ומלשון הרבים מתברר שאין הכרח באבן אחת: "כל שהן ניטלות שתים שלוש על הכתף" - די בכך שנושא שתיים או שלוש מהן על כתפו, ואף ריבוי של אבנים בכלל זה.
יישוב עם ההלכה שלמדנו קודם:
למדנו קודם לכן כי הנוטל אבנים מגדר, צריך שכל אבן תהיה משא שני בני אדם - אבן שאין אלא שני אנשים יכולים לשאתה. כיצד מתיישבת הלכה זו עם ההגדרות שלפנינו?
אותה הלכה נאמרה כאשר רוצים ליטול אפילו את האבנים הקטנות; אך כאן אין מדובר אלא בנטילת אבני הכתף עצמן, ולשם כך אין צורך באבן בשיעור של משא שני אנשים - די באבן אחת על הכתף לדעת רבי מאיר, או בכמה אבנים על הכתף לדעת רבי יוסי.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אבני כתף באות מכל מקום, ואף משדהו של האדם, שכן כובדן מוכיח שנלקחו לבנייה ולא להכשרת השדה; הקבלן מביא מכל מקום ואף אבנים קטנות, שמקצועו מוכיח עליו; ובהגדרת אבני כתף נחלקו רבי מאיר - כל שאינה ניטלת ביד אחת, ורבי יוסי - כל שהן ניטלות שתיים ושלוש על הכתף. עוד עמדנו על כך שהדרישה למשא שני בני אדם נאמרה דווקא כשבאים ליטול גם את האבנים הקטנות.