שביעית, פרק ג', משנה ז'. משנה זו עוסקת בהוצאת אבנים מן השדה בשנת השביעית, ובגדרים שנקבעו כדי שלא ייראה הדבר כהכשרת השדה לזריעה.
"אבנים שזעזעתן המחרשה, או שהיו מכוסות ונתגלו, אם יש בהן שתים שהן משאוי שנים שנים - הרי אלו ינטלו":
"אבנים שזעזעתן המחרשה" - אבנים שהמחרשה הזיזה אותן ממקומן. הירושלמי מסביר שאף אבנים שעדיין לא הוזזו, אלא שסופן להיזוז בעת החרישה, בכלל דין זה.
"או שהיו מכוסות ונתגלו" - אבנים שהיו מכוסות בעפר ונתגלו.
"אם יש בהן שתים שהן משאוי שנים שנים" - שתי אבנים שמשקלן רב, עד שאין אפשרות לשאת אותן אלא בשני אנשים.
"הרי אלו ינטלו" - רשאי ליטלן. וכוונת המשנה אינה לאותן שתי אבנים בלבד, אלא שאגבן ניטלות כל האבנים, שכן משנמצאו בשדה אבנים בשיעור כזה, מותרת נטילת כולן.
"המסקל את שדהו":
המפנה אבנים משדהו באופן כללי, עד שנראה כמכשיר אותו לזריעה - "נוטל את העליונות, מניח את הנוגעות בארץ". עליו ליטול את השכבה העליונה של האבנים ולהשאיר את האבנים הנוגעות בקרקע, כדי להבהיר שאין כוונתו לתועלת השדה ולהכשרתו לזריעה, אלא לניצול האבנים לבנייה וכדומה.
"וכן גרגר של צרורות או גל של אבנים":
אותו דין נוהג בערמה גדולה של אבנים קטנות (צרורות) שברצונו לפנותה מן המקום, וכן בגל של אבנים גדולות יותר: "נוטל את העליונות, מניח את הנוגעות בארץ" - נוטל את העליונות ומשאיר את הנוגעות בקרקע.
"אם יש תחתיהן סלע או קש - הרי אלו ינטלו":
אולם אם מתחת לערמת האבנים או הצרורות מצוי סלע, שאין אפשרות לזרוע בו, או שכבה שלמה של קש - שוב מוכח שאין כוונתו לזרוע דווקא במקום זה, שהרי יש שם דבר החוצץ. לפיכך "הרי אלו ינטלו": מותר ליטול את כל האבנים. זהו הכלל: כל דבר החוצץ ומונע מן המקום להיות מוכן לזריעה - בין אבנים, בין קש ובין כל דבר אחר - מתיר את הסרת כל האבנים לשימוש בהן לבנייה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אבנים שזעזעתן המחרשה או שנתגלו, ובהן שתי אבנים שהן משאוי שני אנשים, ניטלות כולן; המסקל את שדהו נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ, וכן בגרגר של צרורות ובגל של אבנים - הכל כדי להבהיר שאין כוונתו להכשיר את השדה לזריעה; ואם יש תחתיהן סלע או קש, שהם דבר החוצץ, מותר ליטול את כולן.