שביעית פרק ג' משנה ו'. אף משנה זו עוסקת ברעיון של הסרת אבנים מן השדה בשנת השמיטה, ובשיעורים ובתנאים שנקבעו לכך.
"גדר שיש בו עשר אבנים של משוי שנים שנים":
מדובר בגדר שיש בה לפחות עשר אבנים שכל אחת מהן כבדה כל כך, עד שנדרשים שני אנשים כדי לשאתה. במקרה כזה קובעת המשנה: "הרי אלו יינטלו" - ולא רק אותן עשר אבנים בלבד, אלא מותר להסיר את כל אבני הגדר, ואף עד הקרקע ממש. אין צורך לחשוש שייראה כמכשיר את השדה לחרישה ולזריעה, שכן כאשר מדובר בכמות גדולה של אבנים גדולות, ברור שהאבנים נלקחות לצורך בנייה או לשם סילוק הגדר, ולא לצורך זריעה.
שיעורי ההיתר:
גדר העומדת בתנאים: שיעור גובהה של הגדר הוא עשרה טפחים, ויש בה עשר אבנים במשא של שני אנשים - ואז מותר להסיר את הכל עד הקרקע.
פחות מכן: אם הגדר נמוכה מעשרה טפחים, או שאין בה עשר אבנים כבדות כשיעור - "מחצה וגומרו עד פחות מטפח". כלומר, מותר לפנותה, אך יש להותיר על הקרקע שיעור של פחות מטפח אבן. השארת שיעור זה מבהירה שאין בכוונתו להשתמש במקום לחרישה ולזריעה, ולפיכך הדבר מותר.
שני תנאים - "במה דברים אמורים":
"מתוך שלו": תנאים אלו נאמרו דווקא כאשר אדם מסלק את האבנים מן השדה שלו עצמו. אך "מתוך של חברו" - כאשר הוא מסלקן משדה חברו - "מה שהוא רוצה יטול", ורשאי לקחת כרצונו. הטעם ברור: מאחר שאין זו שדהו, אין לו עניין בהכשרת השדה לנטיעה, וכל עניינו באבנים עצמן.
"בזמן שלא התחיל בו מערב שביעית": התנאים נאמרו דווקא כאשר לא החל בסילוק האבנים לפני השמיטה. אך אם "התחיל בו מערב שביעית" - "מה שהוא רוצה נוטל", ורשאי לקחת כרצונו, ואין הוא כפוף לאף אחד מן התנאים הללו.
שני ה"במה דברים אמורים" הללו - שההגבלות נאמרו דווקא בשדה שלו ודווקא כשלא התחיל מערב שביעית - בארנו אותם כמתייחסים לתחילת המשנה, לדין הגדר שיש בה עשר אבנים. אולם יש אומרים שהם חלים גם על המשנה הקודמת: שאין לפתוח מחצבה בשמיטה עד שיהיה בה שיעור מסוים של אבנים וכדומה. אף היתר זה אינו אלא בשדה שלו, ובזמן שלא התחיל בו מערב שביעית.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שיעורי ההיתר בפינוי אבני גדר בשביעית - גדר של עשרה טפחים שיש בה עשר אבנים במשא שני אנשים נלקחת עד הקרקע, ואם אין בה שיעור זה מותר לפנותה עד שיישאר פחות מטפח. כמו כן עמדנו על שני התנאים המגבילים - שדהו שלו ותחילת המלאכה בשביעית - ועל הדעה שתנאים אלו חלים גם על דין פתיחת המחצבה שבמשנה הקודמת.