שביעית, פרק ג', משנה ד'. המשנה מלמדת אותנו את המושג "מְדַיֵּר", הבא מן המילה 'דִּיר' - מכלאה. נהגו לכלוא את הבהמות בשדה, ומשהן שוהות שם זמן מה הן מייצרות כמות משמעותית של דשן וזבל. השאלה היא, אם כן, כיצד ניתן לעשות זאת באופן שלא ייראה כמי שמזבל את שדהו.
גדרו של הדיר ואופן הרחבתו:
המשנה קובעת כי העושה דיר בשדהו - עושה "סהר", היינו מכלאה, בשיעור "בית סאתיים", ומגביל את הדיר לגודל זה. הבהמות שוהות במרחב זה ומייצרות בו זבל רב. לאחר ששהו שם זמן מה והזבל הצטבר, מותר לו לעקור שלוש מרוחות הדיר ולהניח את הרוח האמצעית במקומה; את שלושת הקירות שעקר הוא מציב בצדה השני של אותה מחיצה אמצעית, ובכך יוצר דיר נוסף בצד השני.
נמצא שדייר שטח של ארבע סאין בסך הכול: הדיר הראשון בשיעור בית סאתיים, והדיר השני שבצד השני אף הוא בית סאתיים.
שיעור השטח שמותר לדייר:
התנא קמא: "בית ארבעת סאין" - זהו השיעור המקסימלי שניתן לדייר.
דעה נוספת: "בית שמונת סאין" - לפי דעה זו ניתן לעשות כן לכל ארבע הרוחות. ולאמיתו של דבר מדובר בשטח גדול מזה: שמונת סאין בנוסף לשטח שבאמצע, שכן העושה את כל ארבעת הצדדים סביב השטח האמצעי מגיע לשיעור עשר סאין בסך הכול.
כשכל השדה הוא בשיעור זה:
לדעת התנא קמא, שהשיעור המקסימלי לדיירים הוא שטח של ארבע סאין, אם כל שדהו של אדם הוא בגודל זה - לא ייתכן שיזבל בסופו של דבר את שדהו כולו. במקרה כזה עליו לשייר לפחות מקצת שטח שאינו בכלל הדיר ואין בו זבל, וזאת "מפני מראית העין" - שלא ייראה כמי שביקש לזבל את כל שדהו.
מה דינו של הזבל שהצטבר בדיר?
האם רשאי הוא להשאירו במקומו? המשנה קובעת שלא. עליו להוציא את הזבל מן הדיר ולהניחו בשדה "כדרך המזבלין" - בדרך שאנשים נוהגים לעשות בה ערימות של זבל. הכוונה להלכה שנלמדה בשתי המשניות הקודמות: שיש לעשות שלוש אשפתות לכל בית סאה. אין להשאיר את הזבל בתוך הדיר, אלא להוציאו ולעשות ממנו את הערימות שעליהן דובר קודם לכן.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין המדייר - העושה דיר לבהמותיו בשדהו: עושה סהר בשיעור בית סאתיים, עוקר שלוש רוחות ומניח את האמצעית, ונמצא מדייר בית ארבעת סאין (ולדעה הנוספת בית שמונת סאין, ולמעשה אף למעלה מכך); אם היה כל שדהו בשיעור זה - משייר ממנו מקצת מפני מראית העין; ואת הזבל שהצטבר עליו להוציא מן הדיר ולעשות ממנו אשפתות כדרך המזבלין.