שביעית, פרק ג', משנה ג'. משנה זו באה כהמשך לשיטת רבי שמעון במשנה הקודמת, שסבר כי מותר שיהיו מונחות בשדה בסוף השמיטה יותר משלוש אשפתות - יותר משלוש ערמות של זבל - לצורך הזיבול, ומשנתנו ממשיכה באותו קו.
לשון המשנה:
"עושה אדם את שדהו שלוש, שלוש אשפתות לבית סאה" - מותר לו לעשות שלוש ערמות בכל בית סאה. "יתר מכן מחציב, דברי רבי שמעון" - כך היא גירסה אחת, ויש הגורסים: "יתר מכן מותר, דברי רבי שמעון".
מהו ההבדל בין שתי הגירסאות?
גירסת "מחציב": יש לסדר את האשפתות בצורה הדומה לרגלי החצובה - בסיסו של כלי מסוים - כלומר בצורת חצי עיגול או עיגול, ולא בקו ישר.
גירסת "מותר": זו הדרך הקלה יותר להבנת המשנה, שהרי זו הייתה שיטתו של רבי שמעון במשנה הקודמת - שיותר משלוש אשפתות מותר. ההלכה המקורית היא אמנם שלוש אשפתות, אך מותר לחרוג ממנה.
מה מחדשת החזרה על השיעור:
לכאורה, מה תכלית קביעתו של רבי שמעון "עושה אדם את שדהו שלוש שלוש אשפתות לבית סאה", והרי הוא עצמו סובר שמותר לעשות יותר משלוש אשפתות? מבארים הראשונים שמשנתנו באה ללמדנו כי לדעת רבי שמעון אין האשפתות צריכות להיות דווקא בשיעור של עשרה כלים, כפי שנאמר במשנה הקודמת, אלא רשאי לעשות אשפתות קטנות מכך, ובלבד שיהיה בכל אשפה שיעור של שלושה כלים לפחות - זהו המינימום הנדרש. זהו החידוש, אף שלא נאמר במפורש במשנה.
דעת חכמים:
"וחכמים אוסרין" - לדעתם, יותר משלוש אשפתות אסור, כפי שראינו במשנה הקודמת, "עד שיעמיק שלושה או שיגביה שלושה" - אלא אם כן לא יניח את האשפה בשדה עצמו, אלא יחפור בור כך שתהיה עמוקה שלושה טפחים, או יניחנה על בסיס כלשהו כך שתהיה שלושה טפחים לפחות מעל פני השדה. בכגון זה אין האשפה מונחת בשדה עצמו, וניכר שאין הוא מזבל ומפרה את השדה.
"עושה אדם את זבלו אוצר":
המשנה ממשיכה שרשאי אדם לעשות את זבלו אוצר, כלומר מקום אחסון: אף שלדעת חכמים מותר להחזיק שלוש אשפתות לבית סאה, רשאי הוא לרכז את שלוש האשפתות כולן בערמה אחת. לפי מה שלמדנו במשנה הקודמת, האשפה היא בשיעור של עשר משפלות, וכל אחת מהן מכילה לתך - חמש עשרה סאה. הרי שכל אשפה היא מאה וחמישים סאה, ושלוש אשפתות - ארבע מאות וחמישים סאה. ואף על פי כן, רשאי הוא לרכז בערמה אחת אף יותר מן השיעור הזה.
דעת רבי מאיר וסייג הירושלמי:
אולם רבי מאיר אוסר: אין אדם עושה את זבלו אוצר, ואין לצרף את הכל יחד, אלא אם כן יעשה את האוצר שלושה טפחים למטה מגובה השדה או שלושה טפחים למעלה ממנו.
הירושלמי מציין שאיסורו של רבי מאיר נאמר דווקא כשבא לעשות את האוצר גדול מן השיעור המצוי בשלוש אשפתות, ארבע מאות וחמישים סאה - כפי שהתיר התנא קמא. אך אם יעמיד את האוצר על ארבע מאות וחמישים סאה בלבד, אף רבי מאיר מודה שרשאי לרכז את שלוש האשפתות כולן לאחת.
בזבל מועט:
המשנה ממשיכה בעניין נוסף: מה הדין כשאין בידו אלא זבל מעט, שאין בו כדי אחת מן האשפתות הגדולות הללו? התנא קמא אומר שכל עוד בדעתו להוציא עוד, אינו חייב להוציא את כל השיעור בבת אחת, אלא מוסיף עליו והולך עד שישלים את השיעור.
ורבי אלעזר בן עזריה חולק וסובר שאין להוציא בכמויות קטנות, אלא חייב הוא להוציא את השיעור המלא בבת אחת. ואם אינו עושה כן - עליו להעמיק שלושה טפחים או להגביה שלושה טפחים מעל פני השדה, או להניחו על גבי סלע, שאף בכך ניכר שאין הוא מזבל את השדה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שיטת רבי שמעון - שלוש אשפתות לבית סאה - ואת שתי הגירסאות בסיום דבריו ("מחציב" או "מותר"), וכן את החידוש שאין האשפה צריכה להיות בשיעור עשרה כלים אלא די בשלושה. כנגדו סוברים חכמים שיותר משלוש אשפתות אסור, עד שיעמיק שלושה או יגביה שלושה. עוד למדנו את ההיתר לעשות את הזבל אוצר ולרכז את האשפתות כולן לאחת, את דעת רבי מאיר האוסר ואת סייג הירושלמי לדבריו, ואת מחלוקת התנא קמא ורבי אלעזר בן עזריה בדינו של זבל מועט.