שביעית, פרק ג', משנה ב'. במשנה הקודמת למדנו כי בשלב מסוים בשנת השמיטה מותר לרכז ערמות של זבל בשדה, כדי שניתן יהיה לזבל את השדה לאחר השמיטה. כעת באה המשנה לקבוע את השיעור: כמה ערמות מותר להעמיד, ומה גודלה של כל ערמה.
"עד כמה מזבלין?":
המשנה שואלת "עד כמה מזבלין?" - עד איזה שיעור מותר לרכז את הזבל, וכמה ערמות ניתן להעמיד. ותשובתה: "עד שלוש שלוש אשפתות לבית סאה, של עשר עשר משפלות, של לתך לתך". שלושת השיעורים הם:
"שלוש אשפתות לבית סאה" - בכל שטח של בית סאה, שהוא חמישים אמה על חמישים אמה, מותר להעמיד שלוש ערמות זבל גדולות.
"עשר עשר משפלות" - כל אשפה מכילה עשרה כלים של זבל.
"לתך לתך" - כל משפלה, כלומר כל כלי, מכילה לתך, שהוא חמש עשרה סאה - חצי כור.
נמצא שכל אשפה מכילה מאה וחמישים סאה של זבל (עשר משפלות של חמש עשרה סאה כל אחת), ובכל בית סאה - חמישים אמה על חמישים אמה - מותר להעמיד שלוש אשפתות כאלה.
"מוסיפין על המשפלות ואין מוסיפין על האשפתות":
המשנה ממשיכה וקובעת: "מוסיפין על המשפלות" - מותר להגדיל את מספר הכלים שבכל אשפה, ואף להעמיד ערמה גדולה מן השיעור האמור. אך "ואין מוסיפין על האשפתות" - במספר האשפתות עצמן אין להוסיף, והוא מוגבל לשלוש.
ומאחר שמותר להוסיף על המשפלות, מדוע נקבע כלל השיעור של עשר משפלות לכל אשפה? הטעם הוא שאין להעמיד אשפה של פחות מעשר משפלות: כאשר הכמות מצומצמת, נראה הדבר כמי שמזבל את השדה. נדרשת כמות מסוימת בכל אשפה כדי שתיראה כאשפה - כערמה גדולה וכמקום ריכוז לזבל, ולא כזיבול השדה, האסור בשנת השמיטה.
ראוי לציין כי אף על פי שתנא קמא קבע שאין להוסיף על שלוש האשפתות, יש דעה שמותר להוסיף אף על האשפתות. לפי דעה זו, שלוש האשפתות לבית סאה הן שיעור מינימום ולא שיעור מקסימום, וניתן להעמיד אף יותר משלוש.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שיעורי ריכוז הזבל בשביעית - שלוש אשפתות לכל בית סאה, כל אשפה של עשר משפלות, וכל משפלה בשיעור לתך שהוא חמש עשרה סאה. מותר להוסיף על המשפלות אך לא על מספר האשפתות, ושיעור עשר המשפלות נקבע כמינימום, כדי שהערמה תיראה כמקום ריכוז לזבל ולא כזיבול השדה האסור בשמיטה. וכן עמדנו על הדעה הנוספת, שאף מספר האשפתות אינו מוגבל לשלוש.