שביעית, פרק ג', משנה א'. מנהגם של החקלאים בתהליך זיבול השדה היה להוציא את הזבל אל תוך השדה ולערמו בערמה גדולה מאוד, אחת או יותר, הנקראת 'אשפה'. מאותה אשפה היו מפזרים אחר כך את הזבל בכל השדה.
ההגבלה שהטילו חז"ל:
ההלכה פשוטה: אין מזבלים את השדה בשנת השמיטה. אולם אף כאשר מבקש אדם להוציא את הזבל לצורך מוצאי שביעית, הטילו חז"ל הגבלה - אין להוציאו וליצור ממנו אשפה או אשפתות אלא מנקודה מסוימת בשנת השמיטה ואילך, נקודה שממנה מתברר שאין הדבר נעשה לטובת שנת השמיטה עצמה. בשאלה זו פותחת משנתנו.
שאלת המשנה:
"מאימתי" - מאיזה זמן בשנת השמיטה מותר להוציא את הזבל, את הדומן, ממקום הימצאן של הבהמות אל האשפתות, אותן ערמות גדולות, כדי לפזרו בסופו של דבר בכל השדה ולזבלו בשנה שלאחר השמיטה?
שיעורי התנאים:
רבי מאיר: משיפסקו "עובדי העבודה" - העובדים בשדה - מלהוציא זבל כדרכם באותה שנה. כלומר, אילו לא הייתה זו שנת שמיטה, היו הפועלים מוציאים את הזבל לצורך אותה שנה עצמה; משעה שכלה זמן ההוצאה לצורך השנה הנוכחית, מותר להוציא לצורך השנה הבאה, שהרי אז ברור שהדבר נעשה לשנה הבאה. ויש הגורסים במשנה נוסח אחר: "עוברי עבירה" - אלו העוברים על השמיטה - משיפסיקו הם מלעשות כן, ולמעשה זהו אותו שיעור עצמו.
רבי יהודה: משייבש "המתוק". המתיקות היא רמז לזבל ולדשן, משום שהוא המוסיף מתיקות לפירות ולתוצרת. משעה שהוא מתייבש - מותר, ותהיה נקודה זו אשר תהיה.
רבי יוסי: "משיקשור" - משעה שהזבל מתחיל ליצור קשרים, כלומר מתחיל להתייבש ולהיעשות כמי שיש בו קשרים. זו הנקודה שממנה מותר להתחיל ולהוציא את הזבל אל הערמות הגדולות בסוף שנת השמיטה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את זמן ההיתר להוצאת זבל לאשפתות בשנת השמיטה, לצורך זיבול השדה במוצאי שביעית: לרבי מאיר - משיפסקו עובדי העבודה (או, לגירסה אחרת, עוברי העבירה) מלהוציא זבל לצורך אותה שנה; לרבי יהודה - משייבש המתוק; ולרבי יוסי - משיקשור, משעה שהזבל מתחיל להתייבש ולהיראות כמי שיש בו קשרים.