שביעית, פרק ב', משנה ו'. משנה זו עוסקת בשאלה אילו פעולות מותר לעשות באילן בערב שביעית, ומהו פרק הזמן שיש להקדים לפני ראש השנה.
לשון המשנה:
"אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלושים יום לפני ראש השנה" - שלוש פעולות נאסרו כאן, ובכולן נדרשת הקדמה של שלושים יום לפני ראש השנה:
נטיעה - נטיעת אילן.
הבראכה - נטילת ענף של אילן או של גפן והנחתו בקרקע, באופן שהוא יוצא ומבצבץ במקום אחר.
הרכבה - הרכבת אילן באילן.
"ואם נטע או הבריך או הרכיב - יעקור" - מי שעבר ועשה אחת מפעולות אלו בתוך שלושים היום, מוטל עליו לעקור ולבטל את מעשהו.
שיעורי הזמן - שלוש דעות:
תנא קמא: שלושים יום לפני ראש השנה.
רבי יהודה: "כל הרכבה שאינה קולטת לשלושה ימים - אינה קולטת". אף שנקט בלשון הרכבה, אין הכוונה להרכבה בלבד אלא לכל אחת מן הנטיעות שהוזכרו: אם לא קלטה הנטיעה בתוך שלושה ימים, שוב אינה קולטת ואינה משתרשת. לפיכך די בשיעור של שלושה ימים בלבד, ולא שלושים.
רבי יוסי ורבי שמעון: "לשתי שבתות" - שבועיים, ארבעה עשר יום. כל עוד נעשתה הפעולה ארבעה עשר יום לפני ראש השנה, הרשות נתונה.
שיטת הגמרא בראש השנה:
יש המבינים כי הגמרא במסכת ראש השנה נוגעת למשנתנו, ולפיה כל השיעורים הללו - שלושים היום של תנא קמא, שלושת הימים של רבי יהודה ושבועיים של רבי יוסי ורבי שמעון - נאמרו בנוסף לתוספת שביעית של שלושים יום. לפי הבנה זו:
לדעת תנא קמא - שישים יום קודם ראש השנה.
לדעת רבי יהודה - שלושים ושלושה יום.
לדעת רבי יוסי ורבי שמעון - ארבעים וארבעה יום (ארבעה עשר ועוד שלושים).
אולם לא כולם מסכימים שאותה גמרא רלוונטית למשנתנו, ויש המבארים את המשנה כפשוטה: לדעת תנא קמא - שלושים יום לפני ראש השנה, לדעת רבי יהודה - שלושה ימים לפני ראש השנה, ולדעת רבי יוסי ורבי שמעון - ארבעה עשר יום לפני ראש השנה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את איסור הנטיעה, ההבראכה וההרכבה בערב שביעית בתוך שלושים יום לראש השנה, ואת החיוב לעקור את מה שנעשה באיסור. עמדנו על שלוש הדעות בשיעור הזמן הנדרש - שלושים יום, שלושה ימים או שתי שבתות - ועל שתי דרכי ההבנה: האם שיעורים אלו מצטרפים לתוספת שביעית של שלושים יום, או שהם נמנים כפשוטם מראש השנה.