משנה ד' בפרק ב' של מסכת שביעית מונה אף היא פעולות נוספות המותרות עד ראש השנה, וכולן נעשות בנטיעות. הנטיעה היא שתיל, וכפי שראינו קודם לכן נחלקו הפירושים בשאלה מהי נטיעה וכמה זמן היא נחשבת שתיל; אך יהא שיעורו של השתיל אשר יהא, הפעולות המנויות במשנה מותרות בו.
הפעולות המותרות בנטיעות:
"מזהמין את הנטיעות" - נאמרו בכך כמה דעות. יש מבארים שמדובר בשתיל שנקלפה ממנו קליפתו, וכדי לרפאו היו לוקחים זבל ודומן ומכסים בו את המקום שנקלף, לסייע לו להירפא. אחרים מבארים שהכוונה למריחת שמן בעל ריח רע על הנטיעות, כדי שהתולעים התוקפות את העצים יברחו מפני הריח.
"וכורכין אותן" - כריכת השתיל בבד, כדרך שהיו נוהגים לכרוך את העץ להגן עליו מפני השמש או מפני הקור. ויש מבארים שהכוונה לאיסוף הענפים וקשירתם כלפי מעלה.
"וקוטמין אותן" - ניתן לפרש בשני אופנים: קטימה מלשון חיתוך, כלומר חיתוך קצות הענפים; או מלשון 'קיטמא' שפירושו אפר, שהיו לוקחים אפר ומורחים אותו על שורשי העץ כדי להיטיב עמו.
"ועושין להם בתים" - היו עושים סוכות קטנות ובתים קטנים לאילנות, כדי להגן עליהם, באותו אופן שהוזכר לעיל בעניין "וכורכין אותן".
"ומשקין אותן" - אף ההשקאה הותרה, אך לא בדרך הרגילה: היו שופכים את המים על ראש האילן, ומשם היו יורדים ונופלים אל בסיסו.
כל הפעולות הללו מותרות "עד ראש השנה" - כלומר עד תחילת שנת השמיטה.
דעת רבי אלעזר בר צדוק:
רבי אלעזר בר צדוק אומר "אף משקהו את הנוף בשביעית" - שמותר אף בשמיטה עצמה להשקות את ענפי העץ ואת נופו, "אבל לא את העיקר" - אך לא את הגזע ולא את השורשים, שאסור לשפוך שם את המים. מותר היה רק לשפוך את המים על גבי ענפי העץ, ומשם הם נופלים למטה, וזאת אף בשנת השמיטה עצמה.
לסיכום: משנה זו מנתה חמש פעולות המותרות בנטיעות עד ראש השנה - זיהום, כריכה, קטימה, עשיית בתים והשקאה - ועמדנו על הפירושים השונים שנאמרו בכל אחת מהן. לדעת רבי אלעזר בר צדוק, השקאת הנוף (ולא העיקר) מותרת אף בשביעית עצמה.