שביעית, פרק ב', משנה ב'. משנה זו מונה מספר פעולות שמותר לאדם לעשותן עד ראש השנה, ואין דרישה להימנע מהן בתוספת שביעית. הטעם לכך: פעולות אלו, אף אם היה עושה אותן בשביעית עצמה, לא היו אסורות אלא מדרבנן, ולפיכך אין דין ערב שביעית חל עליהן.
"מזבלין ומעדרין במקשאות ובמדלעות":
"מזבלין" - מוציאים זבל ודומן לדישון השדה.
"מעדרין" - עודרים במעדר, שהוא סוג של את. החפירה נעשית סביב הקישואים והדלועים, לתועלתם.
שתי פעולות אלו מותרות במקשאות, הם הקישואים, ובמדלעות, הם הדלועים, עד ראש השנה.
"וכן בבית השלחין":
אין הדבר נכון רק בשדה שיש בו מקשאות ומדלעות, אלא אף בבית השלחין. בית השלחין הוא שדה שמי הגשמים אינם מספיקים לו, וצריך להשקותו. שדה כזה מותר לעדור עד ראש השנה, אף אם אין בו מקשאות ומדלעות.
פעולות נוספות המותרות בתוספת שביעית:
"מיבלין" - מסירים את היבולות, שהן צורות של פגם באילן.
"מפרקין" - מורידים מן האילן את העלים העודפים, ובכך מקלים במידת מה על משא האילן.
"מאבקין" - נותנים אבק מסוים על השורשים שנחשפו.
"מעשנין" - מעשנים את האילן, וזה היה תהליך שנעשה כדי להיפטר מן התולעים שבאילן.
את כל הפעולות הללו מותר לעשות עד ראש השנה.
שיטת רבי שמעון:
רבי שמעון מחדש שלא רק בתוספת שביעית ישנם דברים המותרים, אלא "אף נוטל הוא את העלים מן האשכול בשביעית" - אדם רשאי להסיר עלים מאשכול הענבים בשביעית עצמה, ולא רק בערב שביעית.
לדעת התנא קמא, הסרת העלים מן האילן - "מפרקין" שנזכר לעיל - מותרת בערב שביעית בלבד. בא רבי שמעון ואומר שפעולה זו נעשית אף בשביעית עצמה, משום שאינה משביחה את העץ אלא שומרת עליו מלהתקלקל בריבוי עלים; וכיוון שאין בה השבחה אלא מניעת קלקול, מותרת היא בשמיטה.
לסיכום: במשנה זו מנינו את הפעולות המותרות עד ראש השנה - זיבול ועידור במקשאות, במדלעות ובבית השלחין, וכן מיבלין, מפרקין, מאבקין ומעשנין - שכולן אינן אסורות בשביעית עצמה אלא מדרבנן, ולפיכך אין בהן דין תוספת שביעית. וראינו את דעת רבי שמעון, שנטילת העלים מן האשכול מותרת אף בשביעית עצמה, שכן אין בה השבחה אלא שמירה מפני קלקול.