בפרק הקודם למדנו עד מתי מותר לאדם לחרוש את שדהו בערב שביעית, בשנה שלפני השמיטה: שדה אילן - שדה של עצי פרי - מותר לחרוש עד השביעית, ושדה לבן - שדה של תבואה - עד הפסח. במשנה שלפנינו נראה כי אין זו אלא דעה אחת בלבד, ואינה מייצגת את כל הדעות.
לשון המשנה:
"עד אימתי חורשין בשדה הלבן ערב שביעית? עד שתכלה הליחה" - שדה לבן הוא, כאמור, שדה המצמיח תבואה, והשיעור שנקבע לחרישה בו בערב שביעית הוא עד שתכלה הלחות שבשדה, אותה לחות שהצטברה בעקבות הגשמים.
המשנה מוסיפה סימן מעשי לזמן זה: "כל זמן שבני אדם חורשים לטעת מקשאות ומדלועות" - הזמן שבו נוהגים בני אדם לחרוש כדי לזרוע מקשאות ומדלועות. מקשאות הם קישואים, כלומר מלפפונים, ודלועות הן דלעות, וגידולים אלו זקוקים ללחות מרובה. לפיכך הזמן שבו עודם חורשים לצורכם הוא השיעור של "עד שתכלה הליחה".
השגתו של רבי שמעון:
"אמר רבי שמעון: נתת תורת כל אחד ואחד בידו" - משנקבע זמן כללי ובלתי מדויק, "עד שתכלה הליחה", נמסרו השיעור וההלכה לידיו של כל אדם ואדם: כל אחד יקבע לעצמו ויטען טענות שאינן בהכרח הגונות, בשאלה אם הגיע הזמן שתכלה הליחה אם לאו.
לפיכך יש לנקוב בזמן מדויק: "אלא בשדה הלבן עד הפסח, ובשדה האילן עד עצרת":
שדה לבן - שדה תבואה - מותר לחרוש עד הפסח.
שדה האילן - מותר לחרוש עד עצרת.
פרדס - שדה המלא באילני פרי - מותר לחרוש עד השביעית.
לסיכום: במשנה זו נחלקו בשיעור החרישה בערב שביעית. לדעת המשנה הראשונה השיעור הוא "עד שתכלה הליחה", ונקבע לו סימן מעשי: כל זמן שבני אדם חורשים לטעת מקשאות ומדלועות, הזקוקים ללחות מרובה. רבי שמעון חלק וטען "נתת תורת כל אחד ואחד בידו", שכן שיעור שאינו מדויק מסור לשיקולו של כל אדם, ולפיכך קבע זמנים מדויקים - שדה לבן עד הפסח ושדה האילן עד עצרת.