שביעית, פרק עשירי, משנה ח'. המשנה עוסקת בלווה המבקש להחזיר חוב לאחר שעברה שנת השמיטה, ובדרך שבה על המלווה לנהוג במקרה כזה.
"המחזיר חוב בשביעית":
לאחר שעברה השמיטה, ההלוואה נשמטה ואין המלווה רשאי לתבוע אותה; הלווה כבר אינו חייב את הכסף. אף על פי כן, בא הלווה ומבקש להחזיר את החוב מדעתו. במקרה זה על המלווה לומר לו במפורש בפיו: "משמט אני" - כלומר, אני מוותר ומרשה לך שלא לשלם.
אם הלווה מתעקש ואומר: "אף על פי כן" - בכל זאת ברצוני להחזיר לך - "יקבל ממנו", ומותר למלווה לקבל את הכסף.
ואמירה אחת שאמר - די בה, שנאמר: "וזה דבר השמיטה". מכאן דרשו רמז, שדי בדיבור אחד של שמיטה - באמירה אחת שאין הוא תובע את ההלוואה ומוכן למחול עליה.
כיוצא בו - רוצח שגלה לעיר מקלט:
בדומה ליסוד זה של אמירה אחת המספיקה, מביאה המשנה הלכה נפרדת לחלוטין: רוצח בשוגג, שהרג שלא בכוונה ונתחייב לצאת לעיר מקלט, והלך לשם. רצו אנשי העיר לכבדו, אומר להם: "רוצח אני" - כלומר, דעו לכם שאיני ראוי לכבוד, שכן עלי להיות עצוב ולעשות תשובה על שדבר נורא כזה נעשה על ידי.
אם אמרו לו אנשי העיר: "אף על פי כן" - אף שאנו יודעים שרוצח אתה, ברצוננו לכבדך - "יקבל מהם", ומותר לו לקבל את הכבוד. שנאמר: "וזה דבר הרוצח" - די באמירה אחת, ולאחריה רשאי הוא לקבל את הכבוד.
לסיכום: במשנה זו למדנו שתי הלכות המושתתות על יסוד אחד - די באמירה אחת: המלווה אומר ללווה "משמט אני", וכשהלווה מתעקש רשאי לקבל ממנו; והרוצח שגלה אומר לאנשי העיר "רוצח אני", וכשהם מתעקשים רשאי לקבל מהם את הכבוד. שני הדינים נדרשו מלשון הכתוב: "וזה דבר השמיטה" ו"וזה דבר הרוצח".