שביעית, פרק י', משנה ז'. המשנה הקודמת עסקה ברעיון שאין כותבין פרוזבול אלא אם יש ללווה קרקע - נכס מקרקעין כלשהו. המשנה שלפנינו באה לדון במעמדה של כוורת דבורים: האם היא נחשבת כקרקע, או שהיא בגדר חפץ מיטלטל. מכיוון שהשאלה העקרונית היא אם דין קרקע לה אם לאו, נדונות במשנה כל ההלכות התלויות בהגדרה זו, ובכולן נחלקו התנאים אם הכוורת כקרקע או לא.
דעת רבי אליעזר - "הרי היא כקרקע":
המשנה פותחת: "כוורת דבורים, רבי אליעזר אומר: הרי היא כקרקע". אין זו הקדמה בלבד להלכות הבאות, אלא הלכה בפני עצמה, ומכוחה נגזרות ארבע הלכות:
"הרי היא כקרקע" - קרקע נקנית בשלושה קניינים: בכסף (מסירת ממון), בשטר (מסירת מסמך) ובחזקה (עשיית מעשה בגוף הקרקע). מכיוון שלכוורת מעמד של קרקע, נקנית אף היא בכסף, בשטר ובחזקה. זאת בניגוד למטלטלין, הנקנים במשיכה - שהקונה מושך אליו את החפץ עצמו. קניין משיכה אינו אפשרי בקרקע, ולפיכך קרקע וכל המחובר לה אינם צריכים משיכה אלא נקנים בכסף, בשטר ובחזקה.
"וכותבין עליה פרוזבול" - הכוורת נחשבת קרקע, ולכן ניתן לכתוב פרוזבול על סמך היותו של הלווה בעל כוורת דבורים, כאילו היה בעל קרקע.
"ואינה מקבלת טומאה במקומה" - מאחר שדינה כקרקע, אין היא מקבלת טומאה כל עוד היא במקומה, מונחת על הקרקע. אך אם ניטלה ממקומה והוזזה, ומתייחסים אליה כאל חפץ מיטלטל, חוזר עליה שם כלי והיא מקבלת טומאה.
"והרודה ממנה בשבת חייב" - זוהי ההלכה המפתיעה שבהן: הרודה - כלומר המסיר את הדבש מן הכוורת - בשבת, חייב חטאת. הדבר נחשב כתולש דבר המחובר לקרקע, החייב בשבת, וכך הדין אף בכוורת דבורים.
דעת חכמים:
"אין הרי היא כקרקע" - אין הכוורת נחשבת קרקע, ולפיכך אינה נקנית בשטר ובחזקה, אף אם נכתב במסמך שהוא מוכר לו את הכוורת.
"ואין כותבין עליה פרוזבול" - אין לכתוב פרוזבול על סמך היותו של הלווה מחזיק בכוורת.
"ומקבלת טומאה במקומה" - שם כלי עליה, ולכן היא מקבלת טומאה אף כשהיא מונחת על הקרקע במקומה.
"והרודה ממנה בשבת פטור" - הנוטל דבש מן הכוורת בשבת פטור, שכן אין הכוורת נחשבת מחוברת לקרקע, ואין הוא תולש דבר מן הקרקע.
לסיכום: במשנה זו נחלקו רבי אליעזר וחכמים בשאלה יסודית אחת - אם כוורת דבורים דינה כקרקע או כמיטלטלין - וממנה נגזרות ארבע הלכות: דרכי קנייתה (כסף, שטר וחזקה לעומת משיכה), כתיבת פרוזבול על סמך בעלות עליה, קבלת טומאה במקומה, וחיוב או פטור ברודה ממנה דבש בשבת.